'אחת אפס אפס': אגדה מנחמת למרות הגוויות
משחק מצוין, מרדפים מרגשים ומציאות ישראלית שאפשר להילחם בה, לפחות על המסך: העונה השנייה של "אחת אפס אפס" נפתחה בצורה מרהיבה, אז אפשר לסלוח לה על טעויות קטנות
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"תפקוד גבוה": אוטיזם, עולם ומלואו
"70 מיליון סיבות לעושר": הימור מוצלח
"כביש 90": תיעוד מופתי של סוף העולם
סדרת המשטרה שכתב וביים אמיר מן היא, בלי צל של ספק, מן הטובות שנראו על מסכינו מעולם (לא שיש יותר מדי תחרות, כן?), והסיבה העיקרית לכך היא השילוב המוצלח בין שפה טלוויזיונית אמריקנית למציאות אפורה וישראלית. והכל מצוין עד שזה מגיע לכתמי הדם על השופל, ואז מתגלה (כמו בכמה רגעים בעונה הקודמת) נטייתו של מספר הסיפור לבחור בפתרונות קלים ומהירים מדי. אולי זה עניין של תקציב, שבסדרות האמריקניות לא מוגבל כמו אצלנו ומאפשר לפתח סיפור באופן אמין לגמרי. ואולי זאת רק עצלותה של המבקרת, שפיתחה ציפיות גבוהות מדי. נראה בהמשך הסדרה.
בינתיים, רבים מבין צופי העונה הקודמת (שזכתה לרייטינג של 12.4% - נתון טוב יחסית) ישמחו שחזרה. רבים אחרים יסתקרנו לצפות, ויתקשו מעט בפרק הראשון, כי אף שהוא מצוין עד הסצנה עם השופל, חסר בו מידע על הנפשות הפועלות מהעונה הקודמת. סצנת הפתיחה המרהיבה אכן יפה ומנומקת והולכת לעברו של אריק (עמוס תמם), גיבורנו הפקד העשוי ללא חת והקצת מושחת, ויש בה גם אלימות קשה ומסוגננת בין בני נוער וגם שרפה יפהפיה – זו סדרה לחובבי פירומניה – אבל זה מעט מכדי לגרום למתחילים להיאחז בסדרה, אלא אם כן יטרחו לצפות בכל הפרקים בעונה הקודמת, ולמי יש זמן?
חתיכת מציאות
אדם רוצה שסדרת המשטרה שלו תייצג מציאות. הרצון הזה נטמע בצופי טלוויזיה מאז "בלוז לכחולי המדים" פורץ הדרך, ומשם כבר באמת לא היתה דרך חזרה לדברים בנוסח "הוואי חמש אפס". בהתאם, אין גם כאן דמויות יפות בלורית ותואר, אף שעמוס תמם בהחלט מצית את דמיונן של שוטרות שלא אמרות להתאהב בו, כמו אלכס המצוינת (אפרת דור), ומנגד – מכעיס סגן שר מושחת לגמרי (גיל פרנק, האיטי ביותר מבין דובריה הקצביים מאוד של הסדרה).
צופים שלא בילו במאדים בעשרים השנים האחרונות ושראו מדי פעם קצת "חוק וסדר" ו"זירת הפשע", רוצים לקבל את השוטרים שלהם עם משקל עודף (מבורקס, לא מדונאטס), בעיות של צרבת והתקפי חרדה, חנפנות ונקמנות, צרות בזוגיות ונטייה דכאונית-משהו. את כל זה תראו כאן בשפע, והשפע מסחרר, ועצם הסחרור הוא הצלחה לא מבוטלת.
כשמצלמים פחות ופחות סדרות דרמה עתירות תקציב מפני שהן לא מגיעות לפריים טיים המזוהם בזבל של ריאליטי, איכויות צילום כמו של "אחת אפס אפס" הן כמעט נס. כשלשחקנים יש פחות ופחות הזדמנויות להפגין את כישוריהם על המסך הקטן, תשמחו למצוא כאן רגעים של משחק מעולה, בנוי מתוך חקירה עמוקה של הדמות ולא מתוך הצורך לעשות עוד חלטורה.
העריכה מקצועית, המוזיקה משובחת – אבל מעל ומעבר לכל זה עומד ערך חמקמק של תפיסת מציאות, שהופך את הסדרה הזאת לקרובה מאוד לכרוניקת הפלילים העיתונאית ולשחיתות השלטונית שהיא מרכז חיינו כצרכני חדשות. כי
כשבפרק הראשון יש גם קבלן מושחת וגם סגן שר בינוי מושחת, גם ילד שנפל לבור מזוהם שבאחריות סגן השר וגם עמותות שלפתע מכסות את האוברדרפט של משפחת הילד, הצופה נשאר מרותק אל המסך לא רק בשל איכויות הצילום או המרדף המשובח בלב שוק הומה אדם, אלא גם בשל הציפייה לסוף טוב. כזה שלא יגיע מן הכרוניקה, זה ברור, אז לפחות שיגיע מהאגדות.
העונה הזו של "אחת אפס אפס" תהיה כנראה אגדה מנחמת למרות הגוויות, כי בסופה תיחשף השחיתות וכל הרעים יגיעו לאן שמגיע להם להגיע, ולא כל הטובים יזכו לקידום. אני מהמרת גם שנקבל עוד כמה להבות ועוד סצנות סקס לוהטות שיתחילו על השיש במטבח. הפרק הראשון היה מצוין. את הדם על השופל, כמו את המציאות המדממת עצמה, אפשר יהיה לשכוח בפרקים הבאים.
