עם פואד במסוק תחת אש
"יש שם כוח די גדול. אני יכול להמשיך במשימה אבל זה גבולי", הוא דיווח בקשר לאריק שרון - ולא אמר מילה על הפציעה. סיפור אישי ועוד כמה סיבות לבחור בבנימין בן אליעזר לנשיאות
הכרתי אותו לפני 47 שנים, כשלושה שבועות אחרי מלחמת ששת הימים; מלחמת ההתשה אך זה החלה, ובגזרת התעלה עוד לא היו בונקרים שאפשר לתפוס בהם מחסה מהפגזות הארטילריה ומהפצצות המיגים המצרים. סיירת שקד התמקמה במאהל קטן ובכמה חושות בעיבורה של העיירה קנטרה על הגדה המזרחית של תעלת סואץ.
מהבסיס הזה, שבמרכזו עץ תות עבות, היו חיילי הסיירת יוצאים בג'יפים ובזחל"מים להביא מזון ואספקה ללוחמי צה"ל שהתמקמו בשוחות שועל אישיות שנחפרו ביד, בחופזה, על סוללת העפר שלאורך התעלה; בגדה השנייה, במרחק 160 מטרים, היו עמדות הצבא המצרי שהמטיר אש מקלעים, RPG ומרגמות על חיילינו, ובעיקר על שיירות האספקה החשופות שהיו נוסעות על דרך צרה שאין לסטות ממנה. מצדה האחד התעלה ומצדה האחר ביצות טובעניות שקרום מלח לבנבן ושברירי כיסה אותן.
פואד, שהיה אז מפקד הסיירת, הוביל חלק מהשיירות. בין לבין, מתחת לעץ עבות שצמח באמצע המתחם, הוא היה מתחקר ומתדרך את הלוחמים. כך פגשתי אותו בפעם הראשונה.
התרשמתי מאוד מקור הרוח ומהמנהיגות השקטה המתובלת בהומור שהתקבלה ללא עוררין על ידי אנשיו גם כאשר ספגו אבדות. חלק מהאנשים היו עדיין שיכורי ניצחון מהניצחון הגורף במלחמה ונטו להתפרע; פואד ידע לרסן אותם, והזכיר להם ללא הרף שהם חיילים בצבא שנוהג על פי ערכי מוסר ולחימה אוניברסליים.
דם מעל הסלע האדום
אבל החוויה המכוננת שלי עם פואד, שהיא בעצם הסיבה העיקרית שבגללה אני כותב בשבחו, התרחשה כמה חודשים אחרי כן, כשהצטרפתי בתחילת 1968 לפשיטה מוסקת שערך כוח מ"שקד". המחבלים, אנשי הפתח, התמקמו באותה תקופה בירדן בגוש הרים שממזרח לערבה והציקו באש מרגמות ומטענים לעין יהב, חצבה, יטבתה ויישובים אחרים שכולם היו מבודדים ומרוחקים זה מזה. המלך חוסיין עדיין לא התאושש אז מתוצאות המלחמה ולא ניסה למנוע את הפעילות החבלנית, והחיים באזור - שהיו קשים ממילא בגלל החום והמחסור במים - הפכו כמעט בלתי נסבלים.
אלוף פיקוד דרום אריק שרון החליט לצאת ל"פטרולים אלימים" בשטח הירדני. המטרה הייתה לאתר את בסיסי המחבלים, לפגוע בהם, ועל ידי כך להרחיקם פנימה לתוך ירדן. פואד והיחידה שבפיקודו היו באותם ימים בחירתו הראשונה של שרון לביצוע משימות מיוחדות. כך יצא כוח קטן, כ-12 איש, בפיקודו של פואד בשני מסוקי "אנפה" מהדגם הישן לאחד מ"סיורי הלחימה" האלה. היעד היה מתחם הארמונות הנבטיים בפטרה. היה מודיעין לא-מאומת שהמתחם הארכיאולוגי היפהפה שגילפו המלכים הנבטיים בסלע חול אדום משמש בסיס לאנשי הפתח.
בדיעבד למדנו בדרך הקשה והפחות נעימה שהמודיעין היה מדויק. המחבלים הפלסטינים חיכו עד שמגלשי המסוק הקדמי כמעט נגעו בקרקע במרכז המתחם, ואז פתחו לעברנו באש ממקלעים כבדים, מהחלונות העליונים של הארמון הנבטי החפור בתוך קיר הסלע האדום. דלתות המסוק היו פתוחות כדי שנוכל לזנק החוצה עם הנחיתה, וכך יכולתי לראות את רשף הירי מבזיק מאפלת החללים הפעורים בסלע. במסוק החלה להתפוצץ התחמושת שהבאנו איתנו.
לימיני ישב המקלען. הוא לא ירה משום מה. לשמאלי ישב פואד. שמעתי אותו מדבר בקשר עם הטייס במסוק מספר 2 שהיה עדיין מעלינו ובמרחק די רב מאחורינו. הוא ביקש, ללא התרגשות ובנימה עניינית להפתיע, שיחפו עלינו אך מרחוק, כדי שהמסוק האחר לא ייכנס למלכודת האש שאנחנו היינו כבר בתוכה. הטייס, יגאל מור, אז מפקד טייסת 124, לא איבד את העשתונות, החליט לקחת סיכון, וביצע בקור רוח תמרון חד שהציל את חיינו. הוא פנה וטס היישר לעבר קיר הסלע שמתוכו ירו עלינו - ובבת אחת התרומם באופן כזה שהמסוק יצא מקו האש.
או אז ראיתי את פואד מחזיק בקרסולו שנטף דם ושמעתי אותו מדווח בקשר לשרון, אלוף הפיקוד, בתמציתיות: "יש שם כוח די גדול. אני יכול להמשיך במשימה אבל זה גבולי. אין לי מספיק לוחמים לבצע טיהור הארמונות. להחלטתך". פואד לא הזכיר במילה את העובדה שנפצע. התברר שגם אני חטפתי וכי המקלען לידי שותק מהלם קרב. שרון החליט להחזיר את הכוח לשטח ישראל ולהנחית את המסוקים בבית חולים שדה שנפרש בחצבה. פואד, עדיין אוחז בקרסולו כדי לעצור את הדימום, תכנן בקשר-הפנים עם יגאל מור את נתיב החזרה כך שלא ניפגע מאש הצבא הירדני שהחל כבר לירות לעברנו.
לא עברו חודשים רבים ופואד חזר לפקד ולהילחם כאילו לא קרה דבר. ההתנסות המשותפת קושרת בינינו עד היום. הוא מעולם לא שכח את הנופלים ואת הפצועים ביחידה שנשארו נכים, ותמך בהם ככל יכולתו. האינטליגנציה הרגשית שלו יוצאת דופן והוא אינו צריך להסתחבק כדי שאנשים ירצו בחברתו; איש של אנשים שהיה חבר של הנשיא המצרי מובארק כשם שהוא איש רעים להתרועע ונערץ על פקודיו לשעבר עד עצם היום הזה. הם אינם מתרשמים משום מה מהדימוי המגחיך ב"ארץ נהדרת". כך גם במגזר הדרוזי, במגזר הבדואי ובקרב ערביי ישראל. גם שם רוחשים לו הרבה אמון וחיבה.
איני מתעלם מהשמועות והמידע השלילי על בן אליעזר שנפוצו בעבר ובימים אלה בתקשורת. אני מניח שלפחות בחלק מהשלדים בארונו, שיריביו מאווררים כעת, יש לפחות גרעין של אמת. אבל עד כמה שידיעתי והבנתי מגיעות, אין במידע שהוכח משהו חמור שפוסל את פואד לנשיאות.
לעומת זאת יש לו לבן אליעזר רקורד עשייה ביטחוני ופוליטי בשירות עם ישראל שיש למעטים מבין המועמדים האחרים לנשיאות בתוכנו. האיש עשה הרבה, ולכן טעה ונכשל לא מעט, אך גם הצליח באופן שפעל לטובת כולנו.
אינני אובייקטיבי. אינך יכול להיות ניטראלי וענייני לגמרי כלפי מי שעמו עברת התנסות דמים. אבל גם מי שאינו מרגיש קרבה לפואד לא יכול להתעלם מהאהדה שהציבור בישראל רוחש לו. הוא עממי, הוא ניחן בחוש הומור ובתאווה עזה לחיים, והוא מקובל על מגזרי המיעוטים ועל חלק משכנינו שאת שפתם הוא דובר ואת תרבותם הוא מבין; אלה הסיבות שבגללן הייתי רוצה לראות את ח"כ בנימין בן אליעזר בבית הנשיא.
לפנייה לכתב/ת 
