ברווזים במיל' במטווח

לפני 11 שנים עמדתי טירון בבקו"ם, חתמתי בפעם הראשונה בחיי על מדים, נעליים ועוד ציוד צבאי. אני זוכר איך הכנסתי את רגליי לתוך הנעליים והרגשתי שהן מגושמות ולחצו בחוזקה בחלק העליון של קצות האצבעות. התביישתי אז שלא ידעתי איך לשרוך אותן. מולי נעמד סמ"ר מגדוד 13 של גולני עם המון סיכות, דרגות ועיטורי גבורה. "הכול בסדר איתך?", שאל ואני ניסיתי להנהן בקשיחות. "בוא אני אראה לך איך עושים צמה של לוחמים!", אמר וכרע ברך מולי. בעדינות שרך את שרוכיי עד לקצה הקרסול. עכשיו הנעל לחצה אפילו יותר. אבל לא העזתי לומר מילה. הוא המשיך וטווה עיגול ועוד עיגול שהלכו וגדלו לצמה אדומה וסימטרית עם קוץ שרוך בקצה. "הבנת", הוא שאל ואני הנהנתי. "אז קדימה, אני רוצה לראות שתי צמות מדוגמות". הוא התרומם והלך. באותו הרגע משהו בו גרם לי לחשוב שזה מפקד שאני רוצה להסתער אחריו.

לוחמים במיל' המעוניינים לכתוב ולהעלות בעיות במסגרת הסדרה "מחאה במיל'" מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

מדברים על זה בפורום החפ"שים של ynet

מילואים בשטחים אף פעם לא מגיעים בזמן טוב. שישה קווים ביצענו בשמונה השנים האחרונות. תמיד הצו נופל על תקופת מבחנים בלימודים או על טיול לחו"ל או על פרויקט חשוב בעבודה. ועדיין, שום סיבה כזאת לא משקיטה את המצפון שלך ולא מכניסה תירוצים בין שפתיך. כי בינינו לבין הקצינים הבכירים יש ברית שכזאת, מוזרה קצת אבל עדיין - כשהם קוראים, אנחנו מתייצבים. והנה מבצע "עמוד ענן" הסתיים רק לפני שנה וארבעה חודשים ואנחנו מצאנו את עצמנו שוב, שורכים את השרוכים, קולעים את הצמות, מאפסים את הנשק, מרתיחים שחור קטן וחוזרים אל העיר חברון, אל השמירות הסטטיות הבלתי נגמרות, אל "חסם שוטר", קסבת אבו סנינה וג'אבל ג'והר. אל זריקות האבנים והבקת"בים, אל העימותים עם הערבים והמתנחלים ואל אלפי המצלמות שמחכות למעידה מוסרית של אחד מאיתנו.

עוד בסדרת מחאה במיל' בערוץ הדעות של ynet:

חפשו לכם כלב שמירה אחר / ניצן פלס

להתייעל למען הלוחמים. מכתב לשר הביטחון / רועי אלרום

לפטרול הראשון אני יוצא עם איתמר, חבר יקר מהסדיר. היינו מפקדי כיתות יחד בפלוגת טירונים שגם הם היום כבר איתנו בגדוד המילואים (אין גאווה גדולה מזו). את הכוח מוביל עזרי, סמל המחלקה הנערץ, שלו זה קו אחרון באמת. הדרכים עקלקלות, הסמטאות דומות, לא הרבה השתנה פה. איתמר שואל את עזרי מה פשר הציורים של עצי הדקל והתמר על הבתים של הפלסטינים, ועזרי משיב שזה סימן שבעל הבית עלה למכה. ואני חושב: הנה, עוד אנשים הגשימו חלום מאז שעזבנו פה.

לא קלאב מד. חיילים בחברון. ארכיון (צילום: גיל יוחנן)

אם תשאלו את מח"ט חברון איך הוא מגדיר את הגזרה שלו הוא יענה לכם במילה אחת: בוגדנית. זה לא דרום לבנון פה שבכל שבוע יש אירוע. אף מוצב לא יספוג גשם של פצמ"רים, אף חייל לא יחטוף טיל סאגר בעמדת השמירה. הפיגוע יזדחל אליך בשקט, מאחורה. שנייה לפני הפיצוץ, הכול ייראה לך יפהפה ושגרתי.

מסי ורונאלדו ליד המוצב

למען האמת די יפה פה, כל פעם אני נדהם מחדש. הקסבה מזכירה את הנמל העתיק ביפו, והשללות (שווקים) די דומות לשוק בירושלים, בירידה אל הכותל המערבי. בבוקר אתה עולה לשמור בתל שבע, מעל הקבר של רות וישי, 50 מטרים דרומית מהמוצב ומולך נפרש מטע של עצי זית, חלקות חקלאיות ירוקות ומעיין קטן שיש הטוענים שאברהם אבינו נהג לטבול שם. בו "אוויר הרים צלול כיין" וילדים מעיפים עפיפונים בין שדרת אורנים. לפעמים הם גם משחקים כדורגל במגרש מאולתר ליד הפילבוקס שלך ובמחצית הם מתאספים מתחת למגדל השמירה ומבקשים משהו טעים לאכול. אתה נותן להם כיכר לחם ושוקולד והם מבסוטים עד השמיים, מסמנים לך "וי" עם האצבעות וצועקים: "מסי, מסי", "רונאלדו, רונאלדו", וגם "איקר קסיאס".

המבוגרים במחסום אומרים לך שהם בכלל שמחים שאנחנו פה, כי אם אנחנו לא נהיה פה חברון תהפוך לעזה, לשלוחה של איראן, ובסך הכול החיים שלהם די נוחים. ואתה תופס את הראש ומבין שאיפשהו אנחנו גם צבא ההגנה לפלסטין, ואיך זה שאנחנו כל כך גרועים בלשווק את זה?

אבל האידיליה לא תמיד שוררת, מבלי להיכנס לפוליטיקה, כי לפעמים העיר היפה הזאת בוגדת בך, ואני אגיד לך בדיוק מתי זה יקרה. זה יקרה בשעה השמינית שלך במחסום כשהגב קצת כואב והבטן מקרקרת ואתה תשוש כבר מלטחון שמונה-שמונה ולא תשים לב שהפלסטינית שהרגע חלפה על פניך שלפה סכין ושיספה לך את העורק הראשי מאחורה. או שזה יקרה בפטרול בקסבה, ילד בן 12 יחתוך חבל שמחזיק מקרר שעומד לנחות לך על הראש. או סתם יעיף עליך בלוק בניין מקומה ארבע. או שזה יקרה בעמדה, שלוש מאות מטר מהמוצב שלנו, אתה תהיה מאובטח מאחורי בטונדה, עם אפוד קרמי, מבצעי לאללה וכדור של צלף יפלח את הצוואר שלך, יצא דרך הגב. כמו שקרה לסמ"ר גל קובי ז"ל, בן 20 מטירת הכרמל, לוחם בחטיבת גבעתי, חודשים ספורים לפני שהגענו לפה. והיורה עדיין לא נתפס.

תחושת שליחות

לשרת במילואים זה חוק. נראה שהרבה עבריינים מסתובבים בינינו, אחרת איך זה שרק חמישה אחוזים מכלל האוכלוסייה רשומים ושני אחוזים באמת מגיעים? כמה מתוכם שייכים למערך הלוחם? הפלוגה שלנו מורכבת מכמה עשרות חיילים. המכנה המשותף הראשון בינינו הוא שכולם מגיעים כי הם באמת רוצים. סוג של התנדבות. אולי תתפלאו, אבל זה בסדר גמור מבחינתנו. אנחנו לא רוצים בינינו את מי שלא רוצה להיות איתנו. לכולנו יש תחושת שליחות ומחויבות. אז אתה בולע את זה שנכשלת בפיזיקה 2, שהשארת פרויקטים לא גמורים בעבודה, שסבתא בבית החולים, שבעל הדירה החליט לגבות עוד 250 שקלים לחודש. אפילו שגילית שאתה עומד להביא ילד ראשון לעולם ואשתך מתחננת בפניך שלא תנטוש אותה לבד. והיא כל כך צודקת, אבל במדינה אחרת, ולך תסביר לה את הברית הזאת עכשיו.

אז אתה בולע הכול ומגיע הנה, לגזרה הבוגדנית, לשקט שקיים לכאורה ולעשרות אלפי החלונות שמשקיפים עליך, מנין תיפתח הרעה? ומה אתה מצפה בתמורה לכזאת ברית? אתה מצפה שלמרות הקיצוצים וההתייעלות לא יפגעו במבצעיות של חייל המילואים. האם חסר מקומות בצבא שניתן לגרד מהם את התקציב? האם לא ניתן למצוא פתרונות יצירתיים ולחסוך דווקא על חשבון סיכון החיים שלנו?

בשנים האחרונות מישהו שיושב גבוה, שם למעלה, משקיף שנים קדימה ולא רואה את האירוע הבא שמתפתח מתחת לאף שלו. או שאתם יודעים מה, הוא רואה את זה ופשוט לא שם זין. התוצאה היא שאתה טוחן משמרות. למ"פ לא נותר מה לעשות, הוא חייב להמשיך לשחרר אנשים הביתה כי הצבא לא מוכן לשלם מעבר למכסה שהקציב מראש, ומי באמת יבוא לפה בלי לקבל משכורת? אז הקצינים הבכירים יותר מתערבים. ועדיין, המצב לא משתפר. כי במקום להביא כוח תגבור, העמדות מצטמצמות, הפטרול הרגלי קטן משמונה לוחמים לשישה ולבסוף לארבעה, ואני אגיד לכם את האמת - גם אם הוא היה מצטמצם לשניים ולאחד, אף אחד פה לא היה מסרב פקודה. אבל פה הברית שלנו נסדקה. פה הקו האדום נחצה. אנחנו לא באים למילואים באשליה שזה יהיה חודש קלאב מד באילת. לעבוד טוב? כן, לעבוד קשה? סבבה. אבל לוותר על עמדות, לצאת לשטח בכוח חסר, ללא ציוד מתאים? פה כבר עובר הגבול.

צאו מהלשכות ורדו לשטח

פגעתם בביטחון התושבים, פגעתם בביטחון הלוחמים, ועל שני אלה כבר לא ניתן לעבור בשתיקה. צאו מהלשכות שלכם ורדו לשטח! האם לא למדנו כלום מאירועי העבר? האם ארבעה לוחמים שמשוטטים בקסבה באמת תורמים לביטחון המדינה או שהם סתם ברווזים בתנועה? האם זו הדרך החכמה ביותר להתמודד עם האויב? ללא עוצמת אש וללא עקרון ההפתעה, "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". תפסיקו ללמוד רק מכישלונות, כי האירוע הבא כבר פה. אנשים חכמים מפיקים לקחים גם בעת שגרה וגם מהצלחות. תנו לנו לנשום בין משימה למשימה. לנוח, להתרענן. תנו לנו לצאת הביתה יותר מפעם אחת בעשרים וארבעה ימים כי אנחנו כבר לא בני 18 והדאגות שלנו שונות. עגנו את זה בחקיקה, חלקו את התקציב הביטחוני בצורה אחרת, אל תחסכו על גבו של חייל המילואים, אל תיתנו לנו לצאת לשטח בכוח קטן, בלי מכשירי קשר, בלי אפודים קרמיים, בלי אמצעי ראיית לילה. מה נשתנה כשפלוגת מילואים מחליפה פלוגת סדיר? האם העופרת הופכת לפלסטיק? האם הלילה הופך לבהיר? האמצעים הללו מצילים חיים. תקצבו אותם!  

ארוכה הדרך הביתה. ארכיון (צילום: רועי עידן)

אין לנו לוביסטים וגם לא אנשי יח"צ. אנחנו סומכים עליכם, הקצינים הבכירים, שלא תנטשו אותנו בשום זירה. כדי שבאמת תדע כל רעיה ותדע כל אם עברייה שגורל בניה הופקד בידי המפקדים הראויים לכך.

הקו הסתיים בסוף השבוע שלפני ליל הסדר. השער הצהוב ננעל והשכונה היהודית בלב חברון הייתה מאחורי גבנו. חשבתי על זה שנותרו לי עשר שנים לשרת. די הרבה זמן שיעבור כהרף עין. חשוב לי שדברים ישתפרו. עברו 24 ימים אבל אני מרגיש כאילו הרבה השתנה.

כעבור שעה וחצי כבר עמדתי במפתן ביתי. כמה טוב להיות בבית. ואולי באותה נשימה אני יודע שמחר, כשאפתח עוד מייל בעבודה ומחוץ לחלון יהיה כבר חושך, אני אתגעגע לשחור הרותח ולסיגריה המגולגלת עם החבר'ה אחרי עוד לילה של פעילות. איזו מציאות. לאחר חצי שעה אשתי חזרה מהעבודה. "איך אתם מרגישים", שאלתי אותה וליטפתי לה את הבטן. היא הרימה תמונה מהאולטרה סאונד הראשון, "הרופא אמר שהדופק תקין". לא היה לי מושג על מה אני מסתכל ובכל זאת הנהנתי לכיוונה. כמה אני שמח, חשבתי לעצמי, וגוש של עצב הלך והתמצק לי בגרון. "איך היה?", שאלה וליטפה לי את השיער כמו לילד קטן. "היה טוב", המשכתי עם השקר. נשכבתי עם הגב על הספה, רגליים על הקרקע. "אתה לא רוצה להוריד נעליים?", שאלה. "עוד מעט", השבתי, ולא נראה שהיא באמת הבינה. נזכרתי באותו ילד בן 18 שלמד לשרוך שרוכים בהתרגשות ואיך קיצצו לי את החשק להסתער.

זיו ברגר, מהנדס מכונות, לוחם בגדוד 5060

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il