פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה רוב התקוות
המסע לאורכה של ארץ חמדת אבות החל בתקווה צפונית במטולה, נמשך בספקות על רעיון הקיבוץ והגיע עד לשטחי האש שעל הגבול. היוצרים מודי בר-און וענת זלצר מסכמים את המסע של "כביש 90" בטור מיוחד ל-ynet, ומגיעים למסקנה שפעם מישהו בטח היה כותב על כל זה שיר
עם מילות השיר הזה, שבוצע לראשונה במטולה לפני למעלה ממאה שנים, פתחנו את המסע שלנו לאורכה של ארץ חמדת האבות. 479 קילומטרים אחר כך, בקצה השני של כביש 90, השיר הזה נשמע אולי יומרני מדי, מציב רף גבוה מדי, מבשר בעצם את תחושת האכזבה בקצה השני של המסע.
ייתכן שמבשרי הציונות היו צריכים להתנסח באופן אחראי יותר ואוטופי פחות: "פה בארץ חמדת אבות /תתגשמנה רוב התקוות /כפוף לתקנון החברה".
זה לא שאנחנו לא חיים כאן ויוצרים כאן. חלקנו הגדול גם נהנה מחיי חופש ודרור, אם כי גבולותיהם מתנגשים שוב ושוב עם גחמותיה של השכינה, ואנחנו מקטרים על זה ומתווכחים על זה בשפת התורה, מה שמאפשר לנו לבצע את משחק המילים הבא: מתי לעזאזל חמדת האבות הפכה לחמדנות של בניהם?
"לא שרתי לך ארצי ולא פיארתי שמך/ בעלילות גבורה/ בשלל קרבות/ רק עץ ידי נטעו/ חופי ירדן שוקטים/ רק שביל כבשו רגלי/ על פני שדות". (רחל).
הטקסט שפתח את הפרק השני בסדרה, הוא הפעם השלישית שציטטנו את רחל על גדות הכנרת. בפעם הראשונה עשינו את זה בפרק של "הכל אנשים" על רחל בחוות העלמות של כנרת. אז עוד הסתכלנו עליה ועל חברותיה במבט מעריץ ומאוהב. בפתיחה של הסדרה "הקיבוץ", כבר התחברנו לספק של רחל: "ואולי לא היו הדברים מעולם... כנרת שלי הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?"
הפעם התחברנו לחשבון הנפש האידיאולוגי של רחל. קשה להפריז בחשיבותה של ההנגדה שהיא עושה בין המעשה החקלאי הצנוע - לגבורת המלחמות ומורשת הקרב. אבל למרות רצונם העז של רחל ובני דורה, ההירואיות של המעשה האזרחי (שנוסחה מלכתחילה במונחים מלחמתיים כמו כיבוש השממה, כיבוש העבודה או גדוד מגיני השפה), לא הצליחה להתחרות כאן בהירואיות של המעשה המלחמתי.
בהמשך הדרך פגשנו את תושבי ירדנה ובית-יוסף, מושבים שבשנות ה-60 וה-70 שרו לארצם בעלילות גבורה ובשלל קרבות, ועכשיו נותרו רק עם העץ שידיהם נטעו. הוא לא מספק אותם. לא כלכלית ולא חווייתית. דרומה מהם נזכרנו, שלמרות כוונותיה הטובות של רחל, נטיעת העץ ועקירתו, השקיית המטע או ייבושו - גם הם מעשה פוליטי, חלק מהקרב, המשך המלחמה באמצעים אחרים.
כשטיפסנו מהכביש למושב ארגמן, לשעבר היאחזות נח"ל, נזכרנו בניסיון פיזמונאי ליישב בין המרכיבים שרחל הנגידה: "אי שם בבקעה/ אי שם בבקעה/ קורץ לו ישוב ששומר על הקו/ כמו קורא לשלום/ הוא מגיש בתקווה/ שלל פרחי צבעוני וסחלב". (נח ורשואר).
אלא שבהמשך השיר גם הפיזמונאי, שגויס לכתוב ללהקת פיקוד מרכז, תוהה על טיב ההרמוניה בין מרכיבי השיר שלו: "כל אותם שחולפים עת הרוח קרירה/ מביטים בפליאה במרחב שממול/ כי שדות ופרחים וחיוך נערה/ כה זרים לכל תיל וגבול".
משטח שיר לשטח אש
כמה עגום לגלות שבלי התיל והגבול, גם חיוכה של הנערה הישראלית נעלם. היא עברה לגור במרכז. גם חיל הנח"ל שקע, שלא לדבר על היעלמותן של הלהקות הצבאיות. אולי משום שגילינו שעל מנת להשתלט על שטח, לא צריך בעצם ליישב גרעין ולכתוב עליו שיר. הרבה יותר פשוט (אבל באיזשהו אופן גם יצירתי יותר) לשים עליו שלט של שטח אש.
"היום תקענו רק עיניים/ ומחר נלמד לתקוע סכינים". (נתן אלתרמן). בפתיחת הפרק השלישי השתמשנו בטקסט הזה, מתוך "ילדי ההפקר" של אלתרמן כדי לסכם את המפגש המטריד שלנו עם הילדים הרעבים שמתגוררים בשטח האש מתחת לישוב רותם. אהוד ברק הביע בזמנו רעיון דומה, כשאמר ש"אם הוא היה צעיר פלסטיני" וכו'. אבל ראוי לציין שהשיר של אלתרמן מכיל שורות קשות אף יותר: "ילדים שכאלה צריכים כבר להיות/ בין כותלי בית הכלא או בבית הקברות".
אלא שבמקור אלתרמן כתב על ילדי ההפקר התימנים של תל אביב הקטנה. בפרק הראשון של הסדרה "במדינת היהודים" , אנחנו מתארים את הדרך שבה אלתרמן ובני דורו עיצבו את דמותם של התימנים כסוג של גרסת בטא של הסטריאוטיפ המזרחי לדורותיו.
האם על כביש 90, בקצה המזרחי של מדינת ישראל, כל המשמעויות והמתחים שהמילים מזרח ומזרחי טעונות בהם, עלולות להתפוצץ כל רגע, כמו מוקש על הגבול הנטוש עם ירדן? או שאולי בעברית, שכתובה מימין לשמאל, כל הכיוונים מתחלפים והמערבון האמריקני התהפך בתרגום למזרחון ישראלי?
"ערבה ערבה אינקץ/ עין הבוקרים תרה/ לא ערער לא דרדר לא עץ/ רוח בא המדברה". (יעקב אורלנד). בפתיחת הפרק החמישי השתמשנו בשורות האלה כדי לתאר את השממה המדברית של הערבה. אבל שווה להתעכב גם על גיבוריו של השיר – הבוקרים. בדמיונו של המאזין קאובויים ישראלים דוהרים על סוסיהם במזרח הפרוע. לעת ערב הם ירימו כוסית במסבאה של הזקן בשדה-בוקר, ועם ליל יפשטו ודאי על מאהל של אינדיאנים. זה נשמע כל כך משכנע עד ששלושה מגיבורי יחידת ה 101 הפכו לבוקרים (קצ'ה, מאיר הר-ציון ואריק שרון) ואחד הקים לעצמו עיירה במדבר ומינה את עצמו לשריף שלה (כושי רימון).
אבל עד כמה שכל זה נשמע היום מגוחך, זה גם מרשים ונוגע ללב. מחברי השירים על עין גדי ובית הערבה, נחל נערן וחורשת האקליפטוס,
טבריה ואילת, באמת התרגשו מהנופים של הספר הישראלי, ומהאנשים שחיו בהם. השירים שהוקדשו לבוקרים וליוגבים, לשומרים ולפועלים, היו חלק ממאמץ תרבותי מכוון, חלקו מגויס וחלקו בהתנדבות, לייצר משמעות לחיים שלנו כאן, להעניק כבוד היסטורי וחברתי למי שגויס או התנדב לחיות חיים קשים למען הכלל.
אורי מירדנה, שמקים מרכז למורשת העולים מכורדיסטן וירדן, מקריית שמונה, שרוצה להקים מוזיאון לעלייה ההמונית (והמזרחית) של שנות ה-50, מנסה להרוויח עכשיו את הכבוד ששיר אחד מוצלח בזמן אמיתי היה משיג. אבל מי יכתוב עכשיו שיר מוצלח והירואי על חבורה של מורים בחינוך המיוחד? או על גרעין של שינשינים בעיירת פיתוח? מי יכתוב רומן רב מכר שמתרחש בבית-שאן התוססת? מי ישיר את שיר המחאה הקורע בשמם של דיירי הסינג-סינג באילת? מי ישיר ומי יקשיב?
הפרק האחרון של "כביש 90" ישודר הערב (ה') בערוץ 8.
לפנייה לכתב/ת 
