בחינת גמר: מיאמי מול הספרס, ראש בראש
מצד אחד השושלת של פופוביץ' בסן אנטוניו. מצד שני הרעב של לברון, שרוצה אליפות שלישית ברציפות עם מיאמי. רגע לפני שהספרס וההיט נפגשים שוב בסדרת הגמר (זה מתחיל הלילה ב-4:00), הפרשנים שלנו מפרקים את הקבוצות לגורמים
האם הסדרה של העונה שעברה תשפיע על הנוכחית?
רז שכניק: לא. בדינמיקה של ה-NBA אתה לא חושב יותר מדי על המשחק האחרון, גם אם הפסדת ב-40 הפרש. אתה בטח לא חושב על העונה שעברה. בשתי הקבוצות יש מספיק וטרנים שיכולים להתנתק מהשפעות פסיכולוגיות מדכדכות או טעונות אופוריה. אם מישהו חושב שטים דאנקן יקלע פחות טוב נגד ההיט בגלל המעידה הנדירה שלו במאני טיים של המשחק השישי בסדרה הקודמת, הוא תמים מאוד.
- מונדיאל 2014 - היכנסו לעמוד המיוחד של ynet ספורט
- ומהי סדרת הגמר הגדולה ביותר בהיסטוריה?
שרון דוידוביץ': האם ג'ורדן הגדול בהיסטוריה? האם ניתן להגדיר את דניס רודמן כאדם שפוי? חבל לענות על שאלות רטוריות. הזריקה של ריי אלן עדיין יושבת בראש, וגם ההחטאה של דאנקן. אפילו טימי בכבודו ובעצמו מתחיל בטראש טוק לקראת הגמר, מכין את הקרקע לנקמה. ברגע הראשון של משחק צמוד, רוח 2013 תרחף באוויר. ההשפעה תהיה עצומה, בעיקר בשניים-שלושה המשחקים הראשונים. אחר כך כבר אפשר יהיה ליצור דרמה חדשה.
יאיר קטן: קבוצות שמגיעות במוטיבציה עודפת נפגעות מכך בדרך כלל, ואם הספרס לא ישמרו על קור הרוח שמאפיין אותם, זה עלול להזיק להם. מצד שני, במיאמי יכולים לשאוב הרבה עידוד ממה שקרה בשנה שעברה, משני היבטים - מפגן האופי שהוביל אותם לניצחון, וכמובן ההתמודדות המוצלחת עם קבוצה קרובה לשלמות. מעבר לכך, לברון עם שתי טבעות הוא שחקן רגוע ויעיל יותר מאשר לברון עם ידיים ריקות. אגב, לברון נבחר אתמול לחמישייה הראשונה של הליגה , יחד עם כריס פול (קליפרס), ג'יימס הארדן (יוסטון), קווין דוראנט (אוקלהומה) וז'ואקים נואה (שיקגו).
מי יהיה שחקן המפתח בכל קבוצה, ומי יהיה האקס פקטור?
דוידוביץ': במיאמי, לברון ג'יימס. כמובן. אבל יותר מבחינה הגנתית. לא לתת לקוואי לנארד להתחמם, לעזור על דאנקן בצבע, לשמור על פארקר כשהוא רותח. האקס פקטור: הברכיים של דוויין ווייד. הרבה קרח יעזור כאן. בספרס: מאנו ג'ינובילי. עם 14.5 נק' בפלייאוף לעומת 11 מהעונה שעברה, הארגנטינאי רוצה לתקן את הרושם מהגמר אשתקד. האקס פקטור: עם 9 שחקנים מעל 8 נק' בפלייאוף, לך תמצא אקס פקטור. ובכל זאת - בוריס דיאו. הסמל לגאוניות של פופוביץ', לקחת שחקן בינוני ולהפוך אותו למיס-מאץ' עבור היריבות.
קטן: במיאמי לברון ג'יימס, ועוד איך בהתקפה. הספרס יכריחו את מיאמי להגביר את הקצב בהתקפה, ויהיו מקרים שההיט יזדקקו למופעי 30 ו-40 נקודות מהמלך. האקס פקטור: כריס אנדרסן. איש הציפור, שחזר לעופף בגמר המזרח, מוסיף למיאמי ממד חדש מתחת לסל ויוצר בעיה ליריבה מבחינת קצב צבירת הריבאונדים והנקודות לדקה, שלא לדבר על
שכניק: דוויין ווייד הוא איש המפתח אצל ההיט. בהנחה שלברון ישיג את הממוצעים שלו, התרומה של ווייד תעשה את ההבדל בין תואר שלישי ברציפות של מיאמי למאבק הירואי של ג׳יימס לבדו בספרס, שלא יספיק. האקס פקטור: נוריס קול, צלף קר רוח שיקבל את הספייס שלו מההגנה של הספרס ויכול להיות הסטיב קר או הג'ון פקסון של לברון ג'יימס בטריפל טים שפופוביץ' יעמיד מולו ברגעי ההכרעה. בספרס: טוני פארקר כשיר יהיה מטרד גדול מאוד לגארדים של ההיט. האקס פקטור: מאנו ג'ינובילי לא היה שם בסדרת הגמר הקודמת, הפעם הוא חייב להגיע.
מי הטריו המוביל החזק יותר, לברון-ווייד-בוש או דאנקן-פארקר-ג'ינובילי?
קטן: לאורך הפלייאוף, ובמיוחד בסדרה מול אינדיאנה, ווייד ובוש סתמו הרבה פיות. אולי כבר לא מתייחסים אליהם כגלאקטיקוס כמו בעבר, אבל האנרגיה של ווייד מדהימה, ובוש יוצר המון בעיות להגנה כשהוא חד (הוא גם יוצר המון בעיות להגנה של מיאמי, אבל זה נושא אחר). השלישייה של סן-אנטוניו הרבה יותר יציבה ולא סובלת מתנודות - אבל ההבדל שנותן בעיניי את היתרון לזו של מיאמי הוא שלברון, ווייד ובוש יכולים לנצח משחקים לבדם (כשלישייה, כמובן). הטריו של הספרס חייב עזרה.
שכניק: יתרון ממש קל להיט. אם נבודד את המאץ'-אפ של דאנקן מול בוש, לכאורה יש עדיפות גדולה לסנטר של הספרס. אבל דווקא בוש יוצר סוג של בעיה לדאנקן ולספרס, בעיקר בזכות היכולת שלו לזרוק שלשות ולקחת גם זריקות מחצי מרחק. בניגוד לקרבות אחרים שלו בצבע, דאנקן יצטרך לנוע יותר, להתרחק מהסל ולהשאיר את ספליטר מול חדירות של ווייד או ג'יימס.
דוידוביץ': השאלה לא כל כך מדויקת. בעיקר בגלל שהטריו של מיאמי היום מורכב בכלל משלישייה אחרת - לברון והביצים שלו. תהליך הטרנספורמציה שהחל בשנה שעברה, הפך לרשמי העונה כשמיאמי היא קבוצה בבעלותו הבלעדית של המלך. ועדיין, אם ווייד ייתן למעלה מ-20 למשחק, אם בוש יסגור לריבאונד היטב ויצלוף את הקליעות מחצי מרחק, אין ספק שהשלישייה הנ"ל חזקה יותר. רק שלמיאמי יש שתי בעיות אחרת - הספסל של הספרס והמוח של פופוביץ'.
מהן נקודות התורפה של כל קבוצה?
שכניק: קשה להשתחרר מהתחושה שההיט נראים הרבה יותר נרפים בחוץ מאשר בבית, ומאחר שהביתיות שייכת הפעם לספרס, זו תהיה הבעיה הגדולה של מיאמי. הספסל של ההיט לא תורם מספיק, הקבוצות חוגגות נגדם מהשלוש ומסתמנת גם חולשה בריבאונד ההגנה. נקודות החולשה של הספרס: רכות בצבע מול חדירות (וכשאתה משחק מול שניים מהטובים בעולם בקטגוריה הזו, יש כאן בעיה גדולה) יד לא יציבה לשלוש והישענות גדולה מדי על פארקר.
דוידוביץ': עם כל הכבוד לשלשה של אלן ולהחטאה של דאנקן, מה שבסופו של דבר הכריע את הסדרה בעונה שעברה הייתה הפציעה של פארקר, שלא היה בשיא כושרו. הפציעה שלו, יחד עם מינון הדקות ההכרחי של דאנקן, מקצצים ביכולת המקסימלית של הספרס. בצד השני, הקבוצה שהמציאה את שיטת הסמול בול ושכללה אותו, איבדה כרגע את היכולת לשחק אחרת. האסלם וכריס אנדרסן לא מתפקדים בפלייאוף והיכולת לשים את לברון בעמדה 3, נעלמת.
קטן: הנעת הכדור הסבלנית והיפהפייה של הספרס מסתיימת במקרים רבים בפינוי אחד הצלפים שממתין בחוץ. אבל בגמר המערב נראה היה שסן-אנטוניו תלויה מדי ביום מוצלח משלוש - בארבעת הניצחונות על אוקלהומה סיטי היא קיבלה דחיפה רצינית מעבר לקשת (43.3 אחוז בממוצע), בשתי התבוסות קלעה רק ב-35.9, כשלא מעט שלשות מגיעות בגארבג' טיים. מיאמי עלולה להיפגע מהרוטציה הבלתי יציבה. שחקנים כמו שיין באטייה, יודוניס האסלם ורשארד לואיס נכנסים ויוצאים לאורך כל העונה, ואריק ספולסטרה לא תמיד מקבל את התפוקה ההכרחית משחקן שנשלף מהארכיון.
אם תנצח, מיאמי צריכה להיחשב כאחת הגדולות בהיסטוריה?
דוידוביץ': מה ההגדרה שלכם ל"גדולה"? 5 הגדולות? אולי. 10 הגדולות. אין ספק. על כולם סיפרו תירוצים ומעשיות. אמרו שביל ראסל התמודד עם גמדים, לשיקגו היה את אלוהים והלייקרס גברו על פילדלפיה וניו-ג'רזי הבינוניות. אז מה? המושג "ת'ריפיט" הוא אחד הקדושים והבלתי מושגים בספורט האמריקאי. זו מדרגה נפרדת של גדולה. בגיל 30 היו לג'ורדן 3 טבעות. לברון יכול לעשות את זה ב-29. ורק לחשוב מה יהיה אם יחליט להישאר בעונה הבאה...
קטן: גם אם לא תנצח, אי אפשר יהיה להתעלם ברטרוספקטיבה מקבוצה שהגיעה לארבעה גמרים רצופים. אני יותר מודאג מדבר אחר - שאם סן-אנטוניו תפסיד, זה יעמעם משהו מהתפיסה שלה כאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. זו תהייה פילוסופית עמוקה - למה הספרס לא הפכו עם השנים ליקירי הילדים ברחבי העולם, שעדיין מעדיפים להסתובב עם גופיות של אחרים. אולי השחקנים קצת אפורים לעומת כוכבים שאוהבים את התקשורת, אולי אין מספיק שואו-טיים? אבל כקבוצה, הספרס של 1999 והלאה הם פלא.
שכניק: לא, מהטעם הפשוט שמיאמי היא כבר אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, מאחר שרק 4 קבוצות בהיסטוריה הגיעו לגמר 4 פעמים ברציפות. ההיט - יודו גם השונאים - עשו את זה באמצעות כדורסל מענג, אינטליגנטי ומלא תשוקה. כשג'יימס, ווייד ובוש ערכו את מסיבת העיתונאים המפורסמת עם נחיתתם בקבוצה, הם יצרו הד שלילי מאוד. בסיום העונה הראשונה, הפרשנים חגגו. ובצדק. אבל לעונה הבאה הגיע קינג ג'יימס עם גישה אחרת לגמרי והפך לאחד הגדולים של כל הזמנים, יחד עם הקבוצה שלו. טבעת שלישית רק תהדק את החותמת על שושלת מרהיבה.
למי קריירה מרשימה יותר, קובי בראיינט או טים דאנקן?
קטן: עד שהתחלתי לכתוב את התשובה, לא היה לי מענה מיידי (גם בשליפה, גם באינסטינקט). אז ניתחתי, גרסתי, עיבדתי, ישנתי כמה שעות טובות באמצע, וכשהדלקתי שוב את המחשב טימי היבהב על המסך. אין מה לעשות - זו הדומיננטיות הבלתי נגמרת לאורך שנים, האלמנטים החדשים שהכניס לעמדה, הקסם שבאפרוריות ובסיזיפיות.
שכניק: קובי. דאנקן יכול להתגאות בממוצעים האדירים שלו, ביכולת ההישרדות ובעובדה שהוא כל כך טוב גם בגילו המופלג (38), אבל בינינו, האם הייתם מכוונים בשבילו שעון מעורר? נדמה לי שלגבי קובי אפילו לא צריך לשאול. בראיינט לקח את המקל בליגה שאחרי עידן מייקל ג'ורדן ועשה את זה בהצטיינות יתרה. דאנקן אמנם יכול להשוות הקיץ את מספר טבעות האליפות שיש לקובי (5), אבל הוא לעולם לא יגרד את ההילה שלו. סורי טימי.
דוידוביץ': זה כמו להשוות בין פרנק סינטרה למייקל ג'קסון. לא אותו סגנון, לא אותה תחרות. אבל חייבים אז חייבים: אם לוקחים את שיא הקריירה, אין ספק שקובי רמה אחת מעל. אבל אם מסתכלים על קריירה שלמה, על היכולת להישאר רלוונטי בגיל 38 ולהצעיד קבוצה שנתיים ברציפות לגמר - דאנקן כנראה עוקף את קובי, בנקודות ספורות. וחוץ מזה, איזה מסר הייתם מעדיפים להעביר לילדכם - האגואיסטיות של קובי, או יסודות הכדורסל והמנהיגות של טימי?
איך תתפתח הסדרה ומה תהיה תוצאת הסיום?
שכניק: זה מאוד תלוי בקרסול של פארקר. אם הוא לא יהיה כשיר, מיאמי צפויה לנצח די בקלות. אם פארקר יגיע עם קרסול עמיד, הסדרה תלך לשישה משחקים. התסריט שלי: תצוגת שיא של לברון תביא לגניבת הביתיות בישורת הראשונה של הסדרה ומכאן ההיט לא יאבדו את הביתיות למרות משחקים צמודים. המשחק השישי יוכרע בסל ניצחון דרמטי, סמוך לבאזר. 2:4 להיט.
דוידוביץ': לפני שעונים על השאלה מי תנצח, חשוב להבהיר - אנחנו ניצחנו. זכינו שוב בסדרה בין שתי הקבוצות הכי טובות ומאומנות, כשכל תוצאה תניב משמעות היסטורית אחרת. מה יהיה? מיאמי פשוט חזקה מדי. לברון טוב יותר, הצוות המסייע קטלני יותר ואפילו נראה חד יותר. הקרסול של פארקר מדאיג ושיטת המשחקים השתנתה ל־1־1־1־2־2, כך שיתרון הביתיות פוחת. מיאמי יגנבו משחק בסן־אנטוניו וישמרו על הביתיות בדרך ל־2:4 קשה ומותח. ברכות למלך.
קטן: סן-אנטוניו תתפוצץ במשחק הראשון, רק שבמשחק השני מיאמי כבר תעשה את ההתאמות, תשווה, ותהפוך ל-1:2 בהמשך. הספרס יחזרו ל-2:3, מיאמי תישאר בחיים בקושי במשחק השישי, ותשלים סדרה קלאסית עם ניצחון חוץ במשחק השביעי.
- אוהבים NBA? הצטרפו לעמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'
לפנייה לכתב/ת 
