ביזיון בחירת הנשיא

ביום שלישי הקרוב, 10 ביוני, יבחרו חברי הכנסת את הנשיא העשירי של מדינת ישראל. רבות כבר נאמר ורבות נכתב על מערכת הבחירות חסרת התקדים הזו. מערכת בחירות שהתדרדרה קודם-כל וראשית-כל משום שאין בעל-בית. לא המועמדים ואפילו לא מספר המתמודדים הם הבעיה. נשיא המדינה בדמוקרטיה פרלמנטרית בכלל, ובישראל בפרט, הוא תפקיד חשוב וראוי שמועמדים ראויים יתמודדו עליו. אבל הדרך, הדרך.

עוד בערוץ הדעות של ynet

החופש הזה עולה לנו ביוקר / ענת רוזיליו

כשבעל הבית הוא נוכח-נפקד וה-כ-ו-ל מתנהל על-פי גחמותיה של בעלת בעל הבית. הכול, גם עניינים לאומיים, כפופים לפנקסנות קטנה בסגנון "אכלו לי, שתו לי". סדרי שלטון ואפילו חוקי יסוד זוכים לאותו יחס כמו עובדי הבית והמעון. ראש הממשלה אינו יכול לחמוק מאחריותו לביזוי הכנסת ומוסד הנשיאות. אבל, אולי, כפי שאומרים פרשנים, הייתה זו מטרתה מלכתחילה.

יאיר לפיד החליט על מתן חופש בחירה לחברי סיעת יש עתיד, "כדי לאפשר גם למועמדים מחוץ לכנסת להתמודד לתפקיד הנשיא". גם סיעות אחרות, מרצ למשל, החליטו על חלוקת החתימות בין המתמודדים השונים. כל זאת בלי להתייחס לשאלה אם חבר הכנסת שחתם למועמד מסוים אכן מתכוון להצביע עבורו. יש כאן אי-הבנה מוחלטת של מהות החתימה. החתימה למועמד אינה בבחינת מתן אפשרות להתמודד. החתימה למועמד היא הכרזה ברורה וחדה על תמיכה במועמד או במועמדת לתפקיד נשיא המדינה. בחתימתו, אומר חבר הכנסת: "אני רוצה כי המועמד לו חתמתי יהיה הנשיא הבא של מדינת ישראל ואני מתחייב להצביע עבורו או עבורה בקלפי".

זו המשמעות של ההגבלה על חברי הכנסת לחתימה למועמד אחד בלבד. שהרי אם משמעות החתימה הייתה רק מתן האפשרות להתמודד, לא היה מקום להגביל את החתימה. אבל לתמוך אפשר רק במועמד אחד ולהתחייב להצביע אפשר רק עבור מועמד אחד או מועמדת אחת.

חבר כנסת שחתם למועמד מתחייב להצביע עבורו בקלפי. זו מחויבות ציבורית, מחויבות מצפונית ומוסרית. נכון, איש לא יוכל לדעת אם חבר כנסת מסוים עשה שקר בנפשו ובבואו אל מאחורי הפרגוד הצביע בניגוד לחתימתו, למעט אם המועמד או המועמדת לא יקבלו אף לא קול אחד ואז נדע כי כל חברי הכנסת שחתמו על תמיכה במועמדותו (לפחות עשרה) לא כיבדו את עצמם ואת חתימתם. אולם דווקא משום שכאמור לא ניתן לדעת באופן מוחלט כיצד הצביע כל חבר-כנסת, ועל-כן אין שכר ועונש, המחויבות האישית חייבת להיות חזקה יותר.

מחויבות חבר הכנסת תקפה ועומדת רק לסיבוב הראשון של ההצבעה. אם לא יקבל אף לא אחד מן המועמדים לפחות 61 קולות, שהם הרוב המוחלט של חברי הכנסת, יהיה סיבוב שני, שאליו יעלו שני המועמדים שקבלו את רוב הקולות. אם המועמד שלו חתם חבר הכנסת לא יהיה בין שני המועמדים האלה, ישתחרר חבר הכנסת מן המחויבות ויהיה עליו לשקול עבור מי מבין השניים יצביע בסיבוב השני. צריך לזכור כי הימנעות מהצבעה (פתק לבן) היא מעשה בלתי ראוי מצד אחד ולא חכם מצד שני. בלתי ראוי משום שחברי הכנסת נשלחו על-ידי הציבור כדי לקבל החלטות, גם אם הן קשות. לא חכם, כי הרי כך או כך ייבחר נשיא ומי שמטיל פתק לבן כאילו תמך במועמד שהוא הכי פחות רוצה.

המרוץ הזה לנשיאות המדינה החל בצורה שלא הביאה כבוד, לא למדינה, לא לכנסת, לא למוסד הנשיאות ולא למי מן המעורבים. אם יקבל מי מהמועמדים פחות מעשרה קולות בקלפי שתוצב באולם המליאה ביום שלישי הקרוב, יהיה זה ביזיון לכנסת ולחברי הכנסת. הכנסת אינה זקוקה לבזיונות נוספים, בוודאי לא בהקשר של בחירת הנשיא העשירי של מדינת ישראל.

ד"ר חיים וייצמן הוא מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במרכז הבינתחומי ובאוניברסיטת תל-אביב

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il