פסטיבל הקולנוע הגאה: לפרוץ את הגבולות

במסגרת הפסטיבל יוקרנו סרטים שכבר זכו לשבחים ולפרסים בפסטיבלים שונים, ובהחלט אינם מוגבלים לאנשי הקהילה בלבד. הם מספקים הצצה לסיפורים אנושיים הבנויים סביב עולם הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים) - ובכלל, סביב הפנים השונות של מיניות האדם מנקודות מבט שונות, במגוון שפות, נופים ותרבויות - בין אם מדובר בסרט נעורים, בדרמה, בתעודה ואפילו בסרט אימה.

"משהו חייב להישבר". נער שחי בשולי החברה (מתוך הסרט)

מספר סרטים עוסקים בסיפורי התבגרות בעולם של זהות מינית מבולבלת. "52 ימי שלישי" (בימאית: סופי הייד) הוא סרט אוסטרלי עוצמתי על בילי, אשר אמה הלסבית מחליטה לעבור ניתוח לשינוי מין. הסיפור עוקב אחר התהליך שעוברת המשפחה במשך שנה שלמה. בעוד שבהוליווד תסריט שכזה יכול היה להוות חומר לקומדיה מלוטשת או לדרמה מלאת פאתוס, הסרט האוסטרלי לא עושה שום הנחות לצופיו ועוסק בנושא בצורה כנה וישירה.

במהלך השנה, בילי מתחברת עם נער ונערה מבית ספרה, והשלושה מתחילים לקיים מפגשים שבהם הם מתעדים את עצמם חווים חוויות מיניות המתאפיינות במשחקי תפקידים, חקירות הדדיות, אתגרים שונים וטשטוש זהויות, במקביל לתהליך ההתפרקות ההדרגתי שעובר על המשפחה, ולניסיונה של בילי למצוא את הקול הייחודי שלה בתוך כל הכאוס.

לשבור את הגלים

"משהו חייב להישבר" הוא סרט פיוטי ואפל משבדיה בבימויה של אסתר מרטין ברגסמארק. הוא מספר על סבסטיאן, נער נשי ויפהפה החי בשולי החברה, שאת מוסכמותיה הוא אינו מוכן לקבל. הנער החולמני והרגיש מרבה לחוות הרפתקאות מיניות מפוקפקות יותר או פחות עם זרים, בעוד בנפשו עולה תשוקה הולכת וגוברת להפוך לאישה בשם אלי.

הוא מפלרטט עם המוות בדרכים שונות, כאילו על ידי הריסתו של סבסטיאן, תוכל אלי להיבנות. יום אחד פוגש סבסטיאן באנדראס, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים סוערת מלאת בלבול, תשוקה ותסכול. גם הסרט השבדי וגם האוסטרלי מלאים ברוח נעורים מתפרצת ובתחושת חיות אינטנסיבית, המעוררים השראה לבחינת גבולות, לחקירה עצמית ולהרחבת האופקים שבהם אנו תוחמים את עצמנו.

"הדרך שבה הוא מביט". נעורים ברזילאים

סרט המתבגרים האולטימטיבי מגיע דווקא מברזיל. "הדרך שבה הוא מביט" הוא סרטו הארוך הראשון של הבמאי דניאל ריבריו, שגם יהיה נוכח בהקרנתו בתל אביב. הוא מספר ברגישות ובהומור על ליאו, נער עיוור המתמודד עם הצקות בבית הספר וגוננות יתר של הוריו.

בדיוק בתקופה שבה מתפתחת בו תשוקה לעצמאות, וסקרנות כלפי העולם שבחוץ, מגיע לכיתתו תלמיד חדש בשם גבריאל. עם הזמן מבינים השניים כי הרגשות שהם חשים אחד כלפי השני הם יותר מחברות בלבד. זהו סרט נעורים Feel Good טיפוסי (כולל גישושים רומנטיים ראשונים, מוטיב מסיבת הכיתה והטיול השנתי, ליצן הכיתה החתיך והאכזר, ופסקול של בל אנד סבסטיאן). הוא עדין ותמים יותר מהסרטים האחרים, וישאיר את צופיו עם חיוך.

נער שוליים

מטבע הדברים, למרות הרבגוניות הגיאוגרפית, ישנם מוטיבים החוזרים במספר סרטים. אחד מהם הוא סצנה של ריקוד, המסמלת את שחרורו המנטלי של הגיבור מהעכבות ומהמוסכמות החברתיות הכובלות אותו. מוטיב נוסף הוא דמות קרובה המלווה את הגיבור הראשי, תומכת בו ומקבלת אותו כפי שהוא. בדרך כלל, דמות זו תהיה גם היא בשולי החברה, או שתהיה בעלת בגרות יוצאת דופן ופתיחות למה ששונה ואינו במיינסטרים. ב-"52 ימי שלישי" זהו בן דודה ההומו המוחצן של בילי, ב"משהו חייב להישבר" זוהי שותפתו לדירה של סבסטיאן, וב"הדרך שבה הוא מביט" זוהי ג'ובנה, חברת הילדות של גבריאל.

"שינוי מהיר". סיפורה של דורינה מהפיליפינים

שלושת הקשרים הללו מלווים גם בהרבה מחוות של חום וקרבה גופנית המהווים קונטרה לקרבה רוויית התשוקה שעומדת במרכז הסיפור. יתכן ודמויות אלה מבטאות את החמלה של הכותבים כלפי הגיבורים שלהם, ואת אי הרצון להשאיר אותם להתמודד לבד עם העולם. באופן כללי עולה תחושה כי ככל שאנשים רגילים מגיל צעיר יותר לגבולות נזילים של מושג הנורמטיביות, כך עניין המשחקיות המגדרית טבעי להם יותר.

בסרט הפיליפיני "שינוי מהיר", זהו הירו הקטן שמשמש בן לוויה נלהב לדודתו הטרנסג'נדרית דורינה. הבמאי אדוארדו רוי ג'וניור, אשר יהיה נוכח בהקרנת הסרט, פורש בפנינו את עולם הליידי בויז של מנילה, עולם צבעוני ומלא גלאם אך גם רווי בבדידות, בעליבות ובמרדף אחר מראה חיצוני מושלם. דורינה עוסקת בהזרקות קולגן לא חוקיות לפניהן וגופן של חברות הקהילה, שהמראה הגרוטסקי של חלקן לא עוצר אותן במירוץ הנצחי אחר הנעורים.

דורינה (המגלמת ברגישות רבה על ידי השחקנית הטרנסג'נדרית מימי חוראזה) חיה עם הירו ובן זוגה אונו הרקדן. דמותו של אונו מבטאת מוטיב נוסף שחוזר במספר סרטים, והוא תחושת המבוכה, הכעס ואפילו הגועל שחשים לפעמים אלה המתלבטים בנטיותיהם, אלה שקשה להם לקבל את עצמם כקווירים. "אני לא הומו", "אני לא לסבית", הם מטיחים במי שמאלץ אותם להתמודד עם תשוקותיהם.

"קינק". האנשים הרהוטים שמאחורי תעשיית הפורנו

אונו מקיים יחסים מיניים עם דורינה אך נגעל מאיבר מינה ומבקש שלא תחשוף אותו בפניו. בשלב מסויים מקבלת העלילה תפנית מותחת, כאשר מותה של אחת הלקוחות מוביל לתגלית אפלה. את הסרט מלווה תחושה ביזארית, ספק הומוריסטית וספק מסויטת, כאילו העולם שבו הוא מתרחש הוא יקום מקביל עם התנהלות שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו.

כאמור, TLV Fest מציג גם מבחר סרטים דוקומנטרים. אחד הבולטים שבהם הוא "קינק",

שביימה כריסטינה וורוס והפיק ג'יימס פרנקו. הסרט חושף בפנינו את אחורי הקלעים של אתר הפורנוגרפיה המצליח kink.com המתמחה ב-BDSM, והוא בהחלט לא קל לצפייה למי שאינו מורגל בז'אנר. צופים רבים יחוו דיסוננס קוגניטיבי כאשר לצד סצנות של שלל התעללויות, צרחות ובכי, מובאים ראיונות עם הצוות ועם המצולמים המעלים תמונה ורודה של אנשים רגישים, אינטיליגנטים, רהוטים ומצחיקים, הרואים בקינק פלטפורמה להעצמה מינית - או כפי שאחת מאנשי הצוות מסבירה: כנראה שהנטייה של אנשים לרצות להגן על "הקורבן", חזקה מהיכולת לתפוס שהדברים נעשים מרצונו ולהנאתו.

אחת הסצנות המשעשעות בסרט מתעדת ישיבה במשרדי החברה, שבמהלכה נעשה ניתוח עסקי חודשי. הסצנה דומה לישיבת אנליטיקס בכל משרד, רק שכאן נזרקות לאוויר תהיות בסגנון מדוע סקס עם מכונות לא זכה לפופולריות החודש, לעומת אורגיות אלימות שממשיכות לשמור על טראפיק גבוה. אם התרגלנו לחשוב על פורנוגרפיה כעולם של ניצול והשפלה, הסרט שב ומגלה לנו שלא הכל שחור-לבן, ודווקא בנישה קיצונית שכזאת מתגלים לא מעט רגישות, כבוד הדדי, פמיניזם (!) וכן, הרבה יצירתיות.

מדובר, אם כן, בפסטיבל המהווה אירוע תרבותי מרחיב אופקים, גם אם נדמה לפעמים שהנושאים שבהם הוא עוסק גורמים לאיגוד מאולץ של סרטים לא אחידים ברמתם. ועדיין, הוא מציע מגוון רחב של תכנים מעשירים, מעוררי מחשבה וחשובים בשיח התרבותי, החברתי והפוליטי, בארץ ובעולם.