הגיע הזמן ליוזמה ישראלית

הפיוס בין פתח לחמאס ובעקבותיו הקמת ממשלת האחדות, העמידו את ישראל במצב לא קל: שוב היא מגיבה ולא יוזמת, בודדת בהתנגדותה בקרב מדינות העולם. הפעם מדובר בזירה הפנימית הפלסטינית, אך מבחינת ישראל המצב דומה למצבה מול צעדים יזומים אחרים של אבו מאזן בזירה הבינלאומית.

שאלת-השאלות הייתה ועודנה מה נכון עתה לישראל לעשות באופן אחראי, מבוקר ומפוכח כדי שגבולותיה יקיפו מדינה דמוקרטית ובטוחה ובה רוב יהודי, ואשר תזכה להכרה בינלאומית. הרי טובת ישראל וביטחונה הלאומי וערכי היסוד היהודיים, האוניברסליים והמוסריים שלה מכתיבים פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך פתרון כזה נראה רחוק היום אולי יותר מאי-פעם.

עוד בערוץ הדעות של ynet

ברווזים במיל' במטווח / זיו ברגר

ביזיון בחירת הנשיא / חיים וייצמן

קלושים הסיכויים לכך שממשלה פלסטינית הנשענת על קואליציה פתח-חמאס תסכים להצעות ישראליות או למתווים אמריקנים שנדחו בשעתם בידי ערפאת ואבו מאזן. ממילא, ישראל של היום תתקשה אף היא לשוב ולהציע את ההסדר הכולל שהייתה מוכנה לשקול בעבר, על מנת לסיים את הסכסוך בהסכם קבע. על כן, ישראל חייבת עתה להכין לעצמה תוכנית יזומה ואחראית להיפרדות מהפלסטינים, מבלי שאלו יאחזו בידיהם את השליטה בעתידה של ישראל. עליה להציב חלופות אסטרטגיות מעשיות, המבוססות על התקדמות מדורגת, הסכמים והבנות חלקיים, וצעדים יזומים עצמאיים - בשאיפה שיהיו מתואמים - ליצירת מציאות של שתי מדינות לאום.

השתלטות חמאס על עזה לפני שבע שנים בדיוק פיצלה את הגדה והרצועה - פוליטית וטריטוריאלית - לשתי יחידות נפרדות. כעת צפוי שממשלת האחדות הפלסטינית ואף הקהילה הבינלאומית ידרשו רצף תנועתי בין עזה לגדה, המעוגן בהסכמים בין ישראל לרשות. ישראל צריכה לדרוש כתנאי סף לכך, כי הרשות הפלסטינית וממשלתה יקבלו אחריות על כלל השטח, גם על רצועת עזה.

לחמאס כוח צבאי משלו, הפועל באלימות ובטרור נגד ישראל ונגד ישראלים. הסכם הביניים מ-1995, החל עד היום, קובע בין היתר ש"לבד מהמשטרה הפלסטינית וכוחות צבאיים ישראליים, לא יוקמו ולא יפעלו כוחות מזוינים אחרים בגדה המערבית או ברצועת עזה". כל שישראל צריכה לעשות כעת, הוא לדרוש יישום מלא וקפדני של הוראות אלה, כתנאי לשיתוף פעולה בינה לבין ממשלת האחדות.

ולבסוף, נראה כי ארצות הברית, בעקבות רוסיה והאיחוד האירופי, שוב אינה רואה כתנאי סף את הדרישות המצטברות שהציב הקוורטט בשעתו בפני חמאס כתנאי לנכונות להידבר עמו: הכרה בישראל, כיבוד הסכמים קודמים והתנגדות לאלימות. ממשלת ישראל צריכה לעמוד על כך שדרישות אלה יתמלאו, כולן יחדיו וכל אחת מהן לחוד. התגובה הישראלית האוטומטית של החמצת פנים והתרסה מול הפיוס בין פתח לחמאס לא הייתה במקומה. לישראל דרישות מבוססות היטב ואם תדע להציגן כיאות כלפי הפלסטינים ובזירה הבינלאומית תהיה עמדתה מוצדקת ובת תוקף.

ובכל מקרה, אסור לישראל להמשיך להיות תלויה - לא בפיוס הפנימי בפרט ולא בצעדים הפלסטיניים בכלל. ישראל חייבת לחתור להיפרד מהפלסטינים, וליצור ביוזמתה מציאות של שתי מדינות לשני עמים - בין במשא ומתן, אם יתמלאו הדרישות הבסיסיות שלה לקראת חידושו, ובין באורח עצמאי. המשך הסטטוס-קוו אינו טוב לישראל: התהליכים סביבנו וגם בתוך החברה הישראלית הם דינמיים ומקצתם בלתי הפיכים.

הממשלה צריכה לבחון נקיטה של מדיניות יזומה ליצירת המציאות הרצויה לישראל, באמצעות הסכמים חלקיים, תקופות מעבר ואף היפרדות עצמאית אל גבול זמני שייקבע בהחלטה ישראלית, על תוואי גדר הביטחון או מעט מזרחה ממנו. זאת אם יתברר כי אין פרטנר של ממש להסכמים כלשהם בממשלה הפלסטינית החדשה.

המחבר הוא ראש המרכז למשא-ומתן יישומי וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il