תהום בין אוהבים על הסכין
כל סיפור אהבה הוא תמיד חציית תהום בין שני אנשים. בספרו של חיים לפיד "כיכר מילאנו", אישה בורגנית וגרושה מתאהבת בגבר ערבי. בעקבות הרומן: מאותלו של שייקספיר ועד לליידי צ'טרלי של לורנס - ספרים שהסכין עומדת בגוף הזוגיות שבהם
כל סיפור אהבה כרוך בחציית התהום שמפרידה בין בני הזוג. אבל מה קורה כשלהבדל במזג ובאישיות, מצטרף גם שוני במאפיין חברתי, מעמדי, פוליטי או אחר? כששני בניה היאפים, הליברלים והנאורים לכאורה - או למעשה - של אישה אמידה מכיכר מילאנו אשר בצפון תל אביב מתנגדים ליחסיה עם גבר שבו התאהבה, מעמיד הרומן שכתבתי "כיכר מילאנו" כמה וכמה סיבות אפשריות לכך.
זה קורה מהר כל כך אחר מות הבעל, אביהם של השניים, הגבר המדובר צעיר בהרבה מאמם, עני ממנה, והוא גם ערבי. הקורא יוכל להחליט בעצמו מה היא אבן הנגף העיקרית במקרה זה. מתוך הרעיון הזה, ארצה להמליץ על כמה ספרים שעוסקים בבני זוג שיש ביניהם הבדל בולט. כזה שעליו מבוססת המשיכה בין האוהבים, אבל כזה שגם דן, לרוב, את גורל הרומן ביניהם - לכישלון.
במדינה כמו ישראל שכולה שסעים אתניים, עדתיים, מעמדיים, דתיים, האהבה יכולה לקבל את דין הקסטה, קבוצת ההתייחסות של האישה והגבר, לשמש חלק מהסדר החברתי הקיים, או, במקרים נדירים יותר, כשאוהבים משני קצות הקשת - להוות ביטוי של מרידה בסדר החברתי.
באנגליה, להזכירנו, היה פעם מלך שוויתר על מלכות עבור אהבה. האם מישהו או מישהי, מוכן לוותר עבורה על פיסת נדל"ן קורצת, או על עמדתו הניצחת בנושא הכיבוש? האם נחזק אז את ידיו, או נאמר לו, עד כאן?
"אותלו", מאת שייקספיר
בעיני אותלו הוא מחזה העוסק, קודם כל, בכוחן המכשף של המילים. דסדמונה, כך נראה, אינה מתאהבת באותלו משום שהוא איש קרבות, גבר שבגברים. גם לא בשל פנטזיות על אונו המיני של האיש השחור, שהדמיון האירוטי המוגבל שלנו הפך אותן לרווחות כל כך - אלא בשל יכולתו הרטורית. הוא כובש אותה בסיפורי עלילות, וסוחף אותה בקסמי מילותיו.
כך גם תובס האהבה בין השניים - היא תיפול שדודה לפני מילותיו נוטפות הארס של יאגו שעושה, בכוח לשונו, באותלו - כרצונו, מפרנס את קנאתו הרדומה לדסדמונה. אז היכן כאן הפער שבין הגבר השחור לאישה הלבנה? אולי בכך שהרבה יותר קל להפיח אש בגחלי החשש הנסתר מפני בגידה, והאש הזו מתלקחת בעוצמה כפולה ומכופלת, כשהפער בין הגזעים מצטרף לזה שבין המינים.
"המאהב", מאת מרגרט דיראס
הודו-סין הצרפתית בימים שמדינות המערב עוד שלטו בחלק גדול מהעולם הלא מערבי. איש הדור בלבושו יוצא מן הלימוזינה שלו, וחובר לנערה במגבעת לבד גברית. הוא עשיר, נשוי, בוגר, היא בת חמש עשרה ממשפחה ענייה. הוא סיני, היא לבנה. הוא אומר לה שהוא בודד עד זוועה עם האהבה שהוא רוחש לה, היא אומרת שגם היא בודדה. וכבר מתנגנת שפתה הפיוטית, הטעונה של מרגריט דיראס. אם נאמר שתפקיד הספרות, בדומה לחלום, הוא להציל מן השגרה את הדרמה שנחבאת בה - מעטים הסופרים שעושים זאת באופן משכנע יותר ממרגרט דיראס.
קל וחומר כשמדובר על פרשת אהבה אוטוביוגראפית ביסודה, שבה המרחק האדיר הזה בין השניים, מסיר מעליה מלכתחילה כל זכר וסימן ליומיומי, לרגיל, לשגור לעייפה.
"מאהבה של ליידי צ'טרלי", מאת ד.ה.לורנס
מה שהפך את הרומן הזה לקורבן צנזורה, איסורים ומשפטים לפני פחות מתשעים שנה, היו התיאורים המיניים המפורטים שנחשבו אז לשערורייתיים ממש. כולל מין שלא כדרך הטבע! אבל האם היו הרשויות ובתי המשפט נחרדים כל כך בשעתו, לו לא היה מדובר ביחסים בין ליידי אנגליה לבין שומר יערות נחלותיה, בארץ שפער מעמדי הוא אחד מסימני ההיכר שלה? בעיקר כשבעלה האריסטוקרט חזר מהמלחמה משותק ממותניו ומטה. קשה לדעת. מכל מקום, מה שחוצץ עתה בינה לגבר האחד - חוסר היכולת לקיים חיים מיניים, מאחד אותה בעוצמה רבה עם השני.
ההשתחררות משממון, או דיכוי מיני, כמו גם היחלצות מן הגורל שהמעמד אליו נולדת מהווה עבורך, היו שני מוטיבים מרכזיים בספריו של ד.ה. לורנס. סופר שהיצר והכישרון הפילוסופי שלו לא נפל הרבה מהספרותי. בין שפע העניינים המרתקים ברובם, שנדונים בין ובעת המפגשים המיניים האינטנסיביים בין בני הזוג, זכור לי, ממרחק השנים הרבות שעברו מאז קראתי את הספר, עיון מבריק בטיבו בחומר ממנו עשויים החיים, החלומות, ולעתים גם האהבה.
"בת מונטסומה", מאת הנרי רידר הגרד
אוטומי בת המלך האצטקי מונטסומה ניתנת לתומס וינגפילד, אנגלי שהתגלגל אל חופי היבשת החדשה. על פי מנהגם של האצטקים שבמכסיקו, מוכרז השבוי למשך שנה לאל, ויקבל את כל שתאבה נפשו, כולל את היפה מכולן בממלכה. אז יוצא להורג על מזבח האבן כקורבן לאלים.
למרות שהזיווג הזה יסודו בכפייה, אוטומי מתאהבת בגבר הנוכרי. יופייה ובעיקר מסירותה אליו, נכונותה למות למענו, מטים גם את לבו אליה. עד כדי לשכוח את אהובתו האנגלייה, הממתינה לו בארצו. כך שבדומה לאיבנהו ורבקה היהודייה, גם כאן ב"בת מונטסומה", האישה הבלונדינית מייצגת לא את הפאם פאטאל הזוהרת והמסוכנת, אלא את זו הנאמנה, הביתית, שמולה מתייצבת השחורה, הזרה, האקזוטית, עוכרת השלווה.
במקרה זה, היא אפילו לא בת לגזע השמי, אלא משהו רחוק וזר מאין כמותו. רומן האהבה הזו בין גבר ואישה שיבשת שלמה מפרידה בניהם בתקופה הטרום גלובאלית הזו, הוא רק מרכיב אחד באחד מספרי ההרפתקאות הגדולים של כל הזמנים. אהבה המתלקחת ומגיעה לסופה הטרגי על רקע השמדת ממלכת האצטקים על ידי קורטס הספרדי ואנשיו, צמאי הדם והזהב.
"סנוורים", אליאס קאנטי
מכל הגברים שנהרסו בידי אישה ששונה מהם בתכלית השינוי, למשל,
פרופסור אונרט שמשיכתו לרקדנית נפקנית (מרלן דיטריך, "המלאך הכחול") מדרדרת אותו אל התהום - ספק אם ההיסטוריה של הספרות מספקת דוגמא כה גרוטסקית ומפלצתית כמו זו של פטר קין. מלומד גרמני שכל חייו מתנהלים בדלת האמות של ספרייתו העשירה, עד שהוא מתפתה להינשא לסוכנת הבית הבורה והגסה שלו. לא מדובר כאן על שוני או פער רגילים, אלא בחיבור בין שני יסודות כה מנוגדים, שההרס המוחלט שנוצר כתוצאה מכך הוא בלתי נמנע.
הייחוד של "סנוורים" הוא לא רק בשילוב של גסות וחלום בהקיץ עם קווים של טירוף בנוסח גוגול וקפקא, אלא בכך שבניגוד לספרו של היינריך מאן ושורה של יצירות דומות לו, כאן לא משיכה מינית לאישה מביאה לאובדנו של הפרופסור. אם כבר, היעדר מיניותו, חוסר אנושיותו, החד ממדיות של חיים בין דפי הספרים, הם שעושים את פיטר קין טרף לכוחות של ברוטאליות שטנית כמעט. כוחות שריח ברור של נאציות עולה מהם. בעיקר כשמדובר בספר שחובר על ידי מחבר יהודי ומתרחש בגרמניה, ב- 1935, שנתיים לאחר עליית הנאצים לשלטון.
ספרו של חיים לפיד, "כיכר מילאנו", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".
לפנייה לכתב/ת 
