מכסחי הכס 409: חשיפה ארוכה לצפון
ענקים, ממותות, קניבלים - פרק 9 הביא עמו קרב ענק ומפגן קולנועי של ממש, לרגע חשבנו שאנחנו בארץ התיכונה. וכל זה גם היה רקע לסיפורי אהבה. אז מה בכל זאת היה חסר? הסיכום השבועי של משחקי הכס לפניכם - ואיתו גם הספוילרים
ככה, גבירותיי ורבותיי, ככה בונים חומה! הפרק התשיעי והלפני אחרון בעונה הרביעית של "משחקי הכס", ששודר אתמול (ב') ב-yes, סיפק לנו מפגן משובח של עשייה טלוויזיונית, שהצליחה להעביר אותנו ביד אמן ובאופן רציף להפליא דרך שלל מוקדי התרחשות ונקודות מבט. בין צחצוחי חרבות לרגעי פרידה, ענקים וממותות, התמקד הפרק באירוע אחד ויחיד: מתקפת הפראים המיוחלת על טירת שחור והחומה עצמה.
בפרקים הקודמים במכסחי הכס:
פרק 6: חוק וסדר, וכלום לא בסדר
פרק 5: דרקונים אאוט, ריבית דרקונית אין
פרק 4: בחורף הזה תלבשו לבן מהלך
פרק 2: החתונה הסגולה - קדימה ברעל
פרק 1: ברוכים השבים לווסטרוז, הנחיתה תכאב
הפרק נפתח עם סאם וג'ון העומדים על ראש החומה ומדסקסים אהבה וסקס, כהכנה לאיחוד של שניהם איש-איש עם הפראית הפרטית שלו. ככה זה מוות, גורם לאנשים לחשוב על החלקים הארוגניים שלהם משום מה. ג'ון סנואו לא יודע כלום ומתברר שהוא גם לא משהו בלתאר דברים שהוא אמור לדעת עליהם דבר או שניים. בינינו, אין מצב שסאם הוא הראשון שעלה על הפרצה בשבועת אנשי המשמר, נכון? לא שהאכיפה בעניין כה חמורה.
לפראים, לעומת זאת, אין ממש חוקים מהסוג הזה, או נגד סקס עם דובי פרא, סיפור נוסטלגי שמשחזר בערגה טורמונד בזמן שהם ממתינים לאיתות ממאנס ריידר מדרום לטירת שחור. לייגריט אין סבלנות לסיפורי זואופיליה שקריים, היא מתוחה לקראת המפגש הבלתי נמנע שלה עם ג'ון סנואו, ממנו נפרדה לאחרונה ללא נשיקה אבל עם שלושה חצים תוצרת בית, שאולי או אולי לא נועדו לפלח את לבו, כפי שעשה לשלה. ייגריט היתה אחת הדמויות האהובות בשתי העונות הקודמות, ואף שלמעט טביחה ביושבי עיירות ספר והכנת חצים לא זכינו לראות ממנה הרבה העונה, שובה מבורך. היא מאיימת שמי שיעז להרוג את ג'ון לפני שהיא תגיע אליו, יזכה לחץ אישי ממנה. זה בטח שווה משהו באיביי.
גילי, שחוזרת לטירת שחור, גורמת לסאם לומר את ה"פאקינג" הראשון שלו בסדרה, הידד, ומאופסנת אחר כבוד בלב הטירה בזמן שבחוץ משתוללת המתקפה. זו מתחילה בצעדה של מאה אלף פראים, בלוויית ענקים וממותות (לא היה תקציב לאוליפנטים?), אל השער הקבוע בתחתית החומה. זה שמחובר לטירת שחור עם מנהרה, שאותה הציע ג'ון לחסום לפני כמה פרקים. אופסי.
סר אליסטר מצליח סופסוף להתעלות מעל השנאה לג'ון ומודה באוזניו שצדק. יופי, אליסטר. זה באמת עוזר עכשיו. השמוק השני שניסה לתקוע גלגלים במהלכיו של ג'ון, ג'אנוס סלינט, לשעבר ראש משמר מעלה מלך, מתגלה בעליבותו כשהוא בורח ומתחבא, כמו ג'ופרי אי אז בקרב הבלקווטר, בחדרי חדרים. הוא נתקע עם גילי, כך שיש לפחות קצת צדק בעולם.
במקביל לניסיונות להדוף את המטפסים על החומה ואת הענק המנעולן שמנסה לפרוץ את השער החיצוני, מקבלת קבוצת הפראים ובני שבט הת'ן מדרום את האיתות המיוחל: האש הכי גדולה שראה הצפון, כפי שהבטיח מאנס ריידר. אנשי המשמר המעטים בעמדת ההגנה מצליחים להסב מעט מאוד נזק, יחסית לכוח העומד לרשות הצד הפראי, אבל הם עושים זאת על רקע של כל האפקטים המיוחדים שנחסכו מאיתנו כל העונה ונשמרו לפרק הזה: כל ענק וכל ממותה נראים מושלמים עד לשערה האחרונה, קולנועיים למהדרין, כאילו יצאו זה עתה מגרסת הארץ התיכונה הקפואה של ווסטרוז.
אחרי שאיבדנו בשבוע שעבר את אוברין, אנחנו נפרדים השבוע מעוד דמות אהובה, ייגריט, שצופה מהצד בג'ון הנאבק עם קניבל מגודל, ראש בני שבט הת'ן, ואינה מתערבת עד שג'ון מוצא פטיש שימושי במיוחד ונפטר מעונש הת'ן. הוא מוצא עצמו פנים אל פנים עם ייגריט המכוונת, כדרכה, חץ לעברו.
זה איחוד קצר מאוד, אבל בפעם הראשונה בתולדותיו מצליח ג'ון סנואו לרגש, כשהוא מחייך באופן בלתי נשלט ואמיתי למראה של ייגריט, שלא מצליחה לשחרר את החץ וחוטפת אחד בעצמה לפני שאנחנו מספיקים לגלות אם היא מסוגלת להרוג את ג'ון או לא. הוא משקר לה, בעודה גוועת, בדיוק כפי שמשקר סאם לחברו למשמר הלילה פיפ (אותו הרגה ייגריט בעצמה קודם לכן), שתיכף הכל יהיה בסדר. הלב מתכווץ כשהיא שואלת אם הוא זוכר את המערה ואומרת שהיו צריכים להישאר בה. ג'ון זוכר וגם אנחנו, איך נשכח? היי שלום, ייגריט. הצפון לא ייראה אותו הדבר בלעדייך.
בפרק שבו מככבת טירת שחור, צפוי שג'ון סנואו יהווה את הציר סביבו נעים האירועים, אבל השבוע זהו גם המופע של סאם. אולי זו האפשרות לאבד את ראשו, ויש כל כך הרבה דרכים לאבד ראש בווסטרוז, כפי שלמדנו על בשרנו (הו אוברין), לפני שאיבד את בתוליו, ואולי זה האפקט המצטבר של כל מה עבר ושראה מעבר לחומה, אבל בפרק הזה מתגלה סאם לא רק כדמות הרגישה והחכמה והעצורה שהכרנו, אלא כגבר אמיץ ובעיקר נאמן. לסאם ולגילי, כמובן, אבל גם לשבועה שלו למשמר הלילה.
וזה לפני שדיברנו על הרגע שבו שהוא תוקע חץ במרכז המצח של פראי קניבל, משחרר את הזאב של ג'ון על הפראים, או מעודד ילד קטן למצוא נשק ולהילחם חזרה. אותו ילדון שהורג עם קשת פושטית לגמרי את ייגריט, שבתחילת העונה הרגה את אביו ו"שלחה" אותו לחכות לה בטירת שחור. דוגמה נהדרת לאופן שבו משלב הפרק הזה (כמו הסדרה כולה) רגעים קטנים אלו באלו בעזרת עבודת מצלמה חלקה ומקצועית – מבלי לייצר עומס יתר שכמעט מתבקש מאליו בפרק שכולו סצנת בלאגן אחת גדולה.
50 הדקות של הפרק מסכמות את ליל המתקפה הראשון, שבו עמד בקושי משמר הלילה, לקראת לילה נוסף שבוודאות יגיע, ואיתו המפלה הבלתי נמנעת. או שמא? כפי שנפתח עם סאם וג'ון, כך גם מסתיים פרק 9, שהצליח להיות עקוב מדם כיאה לפרק 9, אבל ממש לא הצליח להתעלות על מימדי ה-WTF של סוף הפרק הקודם, או לייצר אפילו גרם אחד של הזוועה שחווינו. זו אלימות זו?
אמנם מתקפה בשעות היום מאבדת את יתרון החשכה, אבל למה זה פרט שצריך להטריד צבא בן רבבות פראים, שיש להם ענקים עם קשתות וחצי ענק, ועדר פרטי של ממותות? כך או אחרת, ג'ון חופשי לפתוח את השער ויוצא עם בוקר למשימת התאבדות לכאורה בעקבות מאנס ריידר, אותו לא ראינו כלל העונה, בתקווה שכריתת ראש הנחש תספיק כדי שגופו יתפרק - מצבא מטיל אימה לשבטים קטנים ועויינים זה לזה.
אז ג'ון עוזב דרך אותו שער שעמו החלה הסדרה, לפני מה שנראה כמו אלף שנה, בסצנת הפתיחה של הפרק הראשון. האם באמת עדיפה תוכנית גרועה מכלום? האם לא היה חכם יותר, נניח, לנסות לתחקר בעינויים ושיקויים את טורמונד השבוי, לפני היציאה למשימה? האם לא היה הוגן יותר, כלפי הצופים והאומה הדורנית כולה, להקדיש את כל הפרק השבוע לפרידה ראויה מאוברין, בלוויה מפוארת, עתירת שיכר, מוזיקה, אורגיות פאנסקסואליות ולאניסטרים מתים?
העונה הזו, שהחלה בעונג הגדול והאמיתי של החתונה הסגולה ובהבטחה שקרית לקצת יותר מהמתוק המתוק הזה שנקרא "צדק", מגיעה כמעט לסיומה עם פרק אדיר בזכות עצמו, אבל עם באסה רבתי שהחלה בכאב ראש האדיר שחטפו רוב הצופים מסיום הפרק הקודם (הו. אוברין. הו אוברין. זה עדיין כואב. הרבה יותר כואב מנד סטארק, מתברר). יש רק עוד פרק אחד אחרון לעונה, ומסתמן שלא נראה את המצוד אחר מאנס מגיע להשלמה בשבוע הבא, אבל אולי נגלה כיצד יסכלו ג'ורג' מרטין ושות' את האיחוד המיוחל של סאנסה ואריה, מה יעלה בסופו של טיריון האומלל, וכמה זמן יכולים בראן וחבורתו ללכת בשלג לפני שיחטפו היפותרמיה.
