"הביתה": פרק מספרה של טוני מוריסון

פרנק מָאני בן ה-24 הוחזר משירותו הצבאי בקוריאה חבול נפשית, הלוּם קרב. שני חברי הילדות הקרובים שלו, שאיתם התגייס בתקווה שחיי שלושתם ישתנו, נהרגו לידו. ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, המקום שכוח-האל שבו חי לפני הגיוס, הוא אינו מתכוון לחזור, מה יש לו לחפש שם? גם אמו ואביו כבר אינם חיים.

זר הוא מסתובב בעיר סיאטל קרוב לשנה, מטורף למחצה, רדוף התקפי חרדה לא נשלטים, תיעוב עצמי ורוחות-רפאים של תמונות חוזרות. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב, והאבל העמוק שלו על מות חבריו מכסה, כמסתבר, על מעשים מקוריאה, שאינו מעז לזכור.

"הביתה". סיאטל של טוני מוריסון

אבל מכתב שהוא מקבל - "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה" - מוציא אותו מן השיתוק הנפשי שלו. הוא יוצא דרומה, לג'ורג'יה, להציל את חיי אחותו בת העשרים, האדם היחיד שנותר לו בעולם, זו שעד לפני ארבע שנים הוא היה לה הן אם, הן אב, הן מדריך ומגן. בואו לקרוא פרק ראשון מתוך "הביתה":

שתיים

נשימה. איך לעשות את זה באופן שאף־אחד לא יֵדע שהוא ער. לזייף נחירה קצבית עמוקה, לשמוט את השפה התחתונה. הכי חשוב, אסור שהעפעפיים יזוזו, ופעימות הלב צריכות להיות סדירות, והידיים רפויות. בשתיים אחר חצות, כשיבדקו כדי להחליט אם הוא זקוק לעוד זריקה משתקת, הם יראו את המטופל בקומה השנייה חדר 17 שקוע בשנת מורפיום. אם ישוכנעו, אולי יפסחו על הזריקה וירַפּוּ את האזיקים שלו, וכך יוכלו ידיו ליהנות מקצת דם.

הטריק בחיקוי של חצי־תרדֶמֶת, בדומה להתחזות למת עם הפנים למטה בשדה־קרב בוצי, הוא להתרכז באובייקט ניטרלי יחיד. משהו שימנע כל רמז אקראי לחיים. קֶרח, חשב, קוביית קרח, נטיף, קרום קרח על בריכה, או נוף כפוֹרי. לא. יותר מדי אמוציות קשורות בגבעות קפואות. אש, אם ככה? ממש לא. היא פעילה מדי. הוא זקוק למשהו שאינו מעיר רגשות, אינו מעודד זיכרון - מתוק או מֵבִיש. עצם החיפוש אחר פרט כזה גורם לסערת־נפש. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב. כשראה בעיני רוחו דף נייר חלק נדדה מחשבתו אל המכתב שקיבל - זה ששינק את גרונו: "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה".

לבסוף בחר בתור האובייקט הניטרלי שלו כיסא בפינת החדר. עץ. אלון. מצופה בלַכּה או צבוע. כמה רפפות יש בגב הכיסא? המושב שטוח או עם שקע לְישבן? עבודת־יד או תוצר תעשייתי? ואם עבודת־יד, מי הנגר והיכן הוא קנה את העץ? אין מה לעשות. הכיסא מעורר שאלות, לא אדישוּת ריקה. מה עם האוקיינוס הנצפה מסיפון של נושאת גייסות ביום מעונן - בלי אופק או אופק של תקווה? לא. לא זה, כי בין הגופות ששומרים בקירור למטה יש, אולי, מבני העיר שלו. הוא יצטרך להתרכז במשהו אחר - שמי לילה, נטולי כוכבים, או עדיף, פסי־רכבת. בלי נוף, בלי רכבות, רק פסי־רכבת אינסופיים, אינסופיים.

הם לקחו את החולצה שלו ואת מגפי השרוכים, אבל המכנסיים הצבאיים שלו והז'קט הצבאי (אף־אחד מהם אינו אמצעי התאבדות יעיל) תלויים בארונית. הוא יצטרך רק לגשת אל קצה המסדרון, אל הדלת של יציאת החירום, שאף־פעם אינה נעולה מאז שפרצה בקומה הזאת שריפה ואחות ושני מטופלים נספו. זה מה שסיפר לו קְרֵיין, הסניטר הפטפטן, שלועס מסטיק במהירות בעודו רוחץ את בתי־השחי של המטופל, אבל לדעתו זה סיפור כיסוי פשוט להפסקות העישון של הצוות. תוכנית הבריחה הראשונה שלו היתה להנחית מהלומה על קְרֵיין בפעם הבאה שיבוא לנקות את הצואה שלו. זה מחייב שחרור האזיקים, ואומר לקחת סיכון, ולכן בחר באסטרטגיה אחרת.

יומיים קודם־לכן, כשתפסו אותו ואזקו אותו במושב האחורי של רכב הסיור, הוא סובב את הראש בפראות כדי לראות היכן הוא נמצא ולאן לוקחים אותו. מעולם לא היה בסביבה הזאת. הטריטוריה שלו היא מרכז העיר. שום דבר לא בלט בשטח במיוחד, פרט לניאון האלים שבשלט של מזללה, ושלט מסחרי ענקי בחצר של כנסייה זעירה: AME צִיוֹן.

אם יצליח להיחלץ דרך יציאת החירום, אליה ישים פעמיו: לצִיוֹן. ועדיין לפני שיברח הוא יצטרך איכשהו, באיזו דרך, להשיג נעליים. היכן שלא יתהלך בחורף בלי נעליים יבטיח בכך שייעצר ויוחזר למחלקה עד שיועמד לדין על שוטטות. חוק מעניין, שוטטות, שפירושה לעמוד בחוץ או להתהלך באיזה מקום בלי מטרה ברורה. נשיאת ספר ביד תועיל, אבל רגליים יחפות יסתרו את היותך "עם מטרה", ועמידה במקום אחד תדרבן תלונה על "שוטטות בנסיבות מחשידות".

טוב מרוב האנשים הוא יודע שהימצאות מחוץ לבית אינה בהכרח למטרת הפרעה חוקית או לא־חוקית. אתה יכול להיות בתוך הבית, לגור שנים בביתך־שלך, ובכל־זאת יכולים גברים עם או בלי תגי־זיהוי, אבל תמיד עם אקדחים, לכפות עליך, על משפחתך, על שכניך לארוז את החפצים ולהסתלק - עם או בלי נעליים. לפני עשרים שנה, כשהיה בן ארבע, אומנם היה לו זוג, אלא שהסוליה של אחת הנעליים התנפנפה עם כל צעד. הדיירים של חמישה־עשר בתים נצטווּ לנטוש את השכונה הקטנה שלהם בקצה העיר. עשרים־וארבע שעות, נאמר להם, אחרת. "אחרת" שפירושו "למות".

האזהרה הגיעה מוקדם בבוקר, כך ששאר היום היה בלבול, כעס ואריזה. ברדת הלילה היו הרוב בדרכם החוצה - על גלגלים, אם היו להם, וברגל אם לא היו. ובכל־זאת, למרות האיומים מצד גברים, הן חובשי ברדסים והן אחרים, ולמרות תחנוני שכנים, ישב קשיש אחד בשם קְרוֹפוֹרד על מדרגות המרפסת שלו וסירב להתפנות. במרפקים על הברכיים, בכפות ידיים שלובות, לועס טבק, הוא חיכה כל הלילה. מיד אחרי עלות השחר, בשעה העשרים־וארבע, הוא הוכה למוות בצינורות ובקתות של רובים ונקשר אל עץ המגנוליה הזקן ביותר במחוז - זה שגדל בחצר שלו־עצמו.

אולי אהבתו לעץ הזה - שנטעה אותו סבתא־רבתא שלו, כך אהב להתפאר - עשתה אותו עקשן כל־כך. בחשכת הליל חזרו כמה מן השכנים הנמלטים בגניבה כדי להתיר אותו ולקבור אותו תחת המגנוליה האהובה שלו. אחד מחופרי הקבר סיפר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שעיניו של מר קרופורד נוקרו.

אף־על־פי שנעליים היו חיוניות לבריחה הזאת, לא היו למטופל נעליים.

בארבע לפנות־בוקר, לפני הזריחה, הוא הצליח לשחרר את אזיקי הקַנבָס, להיחלץ מן הקשירה ולתלוש מעליו את כתונת בית־החולים. הוא לבש את המכנסיים ואת הז'קט הצבאיים והתגנב יחף לאורך המסדרון. פרט לבכי מהחדר הסמוך ליציאת החירום היה הכל שקט - שום חריקה של נעלי סניטר או צחקוקים חנוקים, ושום ריח של עשן סיגריה. הצירים גנחו כשפתח את הדלת והקור היכה בו כמו פטיש.

הברזל הקפוא של מדרגות החירום הכאיב עד כדי כך שהוא דילג מעל למעקה כדי להשקיע את רגליו בשלג החמים יותר שעל הקרקע. אור ירח משוגע, הממלא את מקומם של כוכבים נעדרים, תָּאַם את התזזית הנואשת שלו והאיר את כתפיו השחוחות ואת העקבות שנותרו בשלג. בכיסו נמצא עיטור השירות שלו אבל לא היו לו מטבעות, ולכן לא עלה בדעתו לחפש תא־טלפון כדי לצלצל לְלילי. ממילא לא היה עושה זאת, ולא רק בגלל הפרידה הצוננת שלהם, אלא גם משום שהזדקקות לה כעת היתה מביישת אותו - בריחה מבית־המשוגעים ברגליים יחפות.

הוא הידק בחוזקה את הצווארון אל צווארו, נמנע ממדרכות מגורפות לטובת שלג שנערם ליד אבני־השפה, ורץ לאורך ששת הבלוקים מהר ככל שאִפשרה לו שארית הסימום של בית־החולים, עד לבית הכומר של AME צִיוֹן, בית־עץ קטן בן שתי קומות. המדרגות למרפסת הכניסה פונו משלג ביסודיות, אבל הבית היה חשוך. הוא דפק - חזק, לדעתו, בהתחשב בכך שידיו נוקשות כל־כך, אבל לא בדרך מאיימת כמו הבּוּם־בּוּם של משמרות אזרחים, או אספסוף, או המשטרה. ההתעקשות השתלמה; נדלק אור והדלת נפתחה כדי סדק, ואחר־כך מעט יותר, והתגלה גבר אפור־שיער בחלוק פלאנל, אוחז בידו את משקפיו ומקמט את מצחו נוכח חוצפתו של מבקר טְרוֹם־שחרי.

"הביתה", מאת טוני מוריסון. מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת הספרייה החדשה. 143 עמ'.