יין, חזון ובן-גוריון: מטיילים ושותים ביתיר וערד

שנגחאי: מדריך עירוני   

עבורי יתיר ויער יתיר הם נוסטלגיה וזיכרון ילדות מתמשך. נולדתי בבאר שבע וכל חיי נשמתי את הנגב ואת שטחי היער שסביבו: להב, המלאכים ויתיר. ויער יתיר? שם ביליתי כמעט כל שבת חורפית בחיפוש אורניות. שם יכולנו להיעלם להורים כמו באגדות ולנסות לחפש את דרכנו חזרה ברגע האחרון לפני שנשמתם יוצאת מדאגה. לשם לקחתי לאבי את האוטו בפעם הראשונה... כך שאני שמח על ההזדמנות לבקר שוב ביער, כמי שמעלעל באלבום תמונות ישן.

התגעגעתי לחבורה המשובחת של "יתיר", אל יעקב המנכ"ל וערן היינן, שאליהם הצטרפה אתי, שעמלה כעת על האירוח שלנו: רגע אחד פורסת גבינות ביער יתיר, מול המאגר הכמעט ריק, ורגע מאוחר יותר כבר פורסת לחמים לטובת הטעימה ביקב.

(צילום: אוירי מורדגן)

הקוד האתי

כבר בצומת שוקת מחכה לנו יעקב עם חיוך וחופן דובדבנים. אנחנו ממשיכים ליער דרך היישוב הבדואי חורא: דרך חתחתים שבורה, עלובה ומזוהמת בפסולת בניין שמעלה הרהורים נוגים בנוגע לפצצת-הזמן של היישובים הבדואים שמתקתקת בכל יום מעט יותר חזק.

אחרי נסיעה קצרה בנוף המדברי, הגענו ליער יתיר, הגדול ביערות הנטועים בישראל. סיפור היער הזה מעורר השראה: בן גוריון עצמו התעקש לנטוע אותו על אף כל הקשיים, על אף מיקומו הגבולי בקצה האקלים המדברי, על אף כל חוות הדעת שהעריכו כי יער לא ישרוד כאן. תגובתו של בן גוריון לאותן חוות דעת מלומדות, הייתה: "החליפו את המומחים!". ואכן, החזון ניצח את הישימון.

(צילום: יאיר זיידנר)

יתיר מוזכרת כעיר לוויים אשר דוד המלך שלח אליה שלל לאחר שניצח את העמלקים. האזור מעוטר בשלל גתות המעידות על תעשיית היין העצומה שהייתה בו בעת העתיקה, תקופה בה האזרחים שילמו ביין את מיסיהם, ויינות האזור התעלו במחירם ויוקרתם על אלו של יוון וקפריסין. בכל האזור מפוזרים שרידים של בתי כנסת וישובים עבריים ויהודיים של התקופה. לא צריך להיות יהודי דתי כדי להיווכח שאי אפשר לחצות את היער בלי שהשמות התנכיים יעוררו לחיים את ההיסטוריה המופלאה הזו.

(באדיבות ארכיון צילומי קק"ל)

העצים הראשונים ניטעו בו בתחילת שנות השישים מתוך חזון מופלא להפרדה פיזית בין ישראל לפלסטין - כמה חוכמה במהלך אחד וגם כמה טבע ושמירה על איכות הסביבה. עצרנו בחזית תחנת מחקר המים וההשקיה, הגדולה והמושקעת בישראל. "זו תחנה מדהימה", אומר יעקב. "מכל העולם באים להתרשם, לבחון והבין את מחקר המים במדבר. ולנו כמגדלי כרם יש בו הבנת תהליכים יוצאת מן הכלל".

המשכנו ועצרנו שוב. עצי פיסטוקים קיבלו את פנינו בעצירה השנייה. בעבר, כל החקלאים כאן נטעו עצי פרי, אך עם הזמן הם עוברים לרמת ערד ושטח הכרמים גדל והולך. השנה כבר מקבל היקב אך ורק ענבים מכרמי יער יתיר, אף לא גרגר מרמת ערד. "אז קדימה", אני אומר ליעקב: "תייצרו עוד יין!", אני קורא והוא, בחיוך, עונה: "יותר - זה רק אם ערן אומר".

את ארוחת הבוקר אכלנו מעל מאגר המים של יתיר, ואיזה יופי של ארוחה: אתי חיכתה לנו עם גבינות, סלט ולחמים, בליווי שרדונה וויוינייה של כרמל. מי אמר שאי אפשר לאכול טוב במדבר? רק תדאגו שתהיה לכם אתי.

המשך הנסיעה בירידה על בטן מלאה היה קל בהרבה: יוצאים מתחום היער והעיניים מסרבות להאמין ליופי שנגלה, ספר המדבר במלוא עוצמתו. "אנחנו על הירח!", קורא קיפ. איזה יופי!

שוטי שוטי סירתי

כאשר מגיעים אל היקב עצמו ויוצאים מהרכב, מכה בך מן תחושת אי נוחות: המבנה הראשי נראה מבחוץ כמו מחסן לוגיסטי של חברת שילוח ושאר המבנים נראים כמו במחנה מעבר צבאי זמני, שלא לדבר על מכת החום הראשונית ואבק הנגב הלא סלחני. אבל בשנייה שערן פתח את דלתות האולם, הכל מתבהר: מדויק, מבריק ומתוכנן לעילא ולעילא. מחלל המיכלים, דרך חדרי החביות וכלה בחדר הטעימות, הכל מחויל ומכויל במיטב הדיוק הגלדווסרי.

עם השנים התחדדה פילוסופיית היין ביתיר, ראשית, התמקדות מוחלטת בכרמי יתיר. מעטים זוכרים כי היקב קם כ"רמת ערד" ורק אחר כך הפך לו ל"יתיר". לאט לאט נטעו להם כרמים במובלעות שבתוך היער הגבוה, הקר והיבש, עם הפרשי טמפרטורה מרשימים בין יום ולילה. השנה הפך היער לכרם היחיד של יקב יתיר.

(צילום: יקי קדרון)

אפילו הסוביניון בלאן שחיבבתי עד מאד, שילם את מחיר היותו נטוע בכרמי רמת ערד ונגנז. ערן מקפיד עדיין, על אף שנות הניסיון הלא מעטות שלו ביקב, לבצור, להתסיס וליישן כל חלקה וחלקה בנפרד. תהליך סיזיפי שמאפשר לו את יצירת הבלנד האופטימלי מבחינתו רק ברגע האחרון כשהוא בטוח בתרומת כל אחד מהיינות הנפרדים ליין הסופי.

וכמו שאמר הוא במילותיו הספורות: "נכון יותר היה לערבב אותם יחד מראש, אבל אני לא בטוח מספיק מהו הערבוב הנכון...". בינתיים, אחרי סיור קצר בין המיכלים והחביות התיישבנו בחדר הטעימות.

ערן ואנשי היקב הכינו לנו טעימת עומק מרתקת לנבכי יין אחד בלבד. הם התמקדו ביין הסירה/שיראז של היקב ואיתו נדדנו משנת מבציר 2013 לאחור עד לבציר 2005. מבחינתי הייתה זו הטעימה המהנה והמעניינת ביותר שחוויתי אי פעם מיינות היקב.

(צילום: מאיר אזולאי)

כשהמוזה רועמת

יין זה יין, אבל עם כל הכבוד והכבד, אנחנו מהבוקר בלי בירה! "חייבים ל'מוזה' עכשיו", אנחנו מסכמים במבטים, ואני מוסיף ליעקב: "תתקשר לאלון שיתחיל למזוג" ולפני שתספיקו לומר: "הופ שמנמנים!" נעלמה לה חבורת סנהדרינק באבק הנגב לכיוון ערד.

מה זה מוזה? ובכן, בגדול מדובר בבר ספורט בתחנת הדלק ביציאה מערד, אך לטעמי זהו בר הפריפריה הטוב בישראל. אמנם כשהגענו לכיכר בערד, רציתי רק להמשיך ישר ולגלוש בכביש המרהיב המוביל אל שפך זוהר (אולי הכביש הקסום במדינה עם הפיתולים הנהדרים שאם נוהגים בהם בקצב הנכון, מרגישים כאילו כותבים מנגינה לשיר, ואז נוף המדבר וים המלח שמכים בך עוצמתם בכל פעם מחדש), אבל נכנעתי ללחצי החבית העממית שדרשה את ליטרת הגינס שלה.

(צילום: ענת לב-אדלר)

במוזה מתערבבים להם כדורגל, גינס, אוכל ברים בסיסי והפתעות הוויסקי של אלון. הפעם הוא הביא בונהייבן, משנת 1986, מיושן בחביות שרי. מעט מתוק מדי לטעמי, אבל עם עושר מטריף של וויסקי משובח.

תוך כמה דקות השיחה עברה לדגלי קבוצות הכדורגל שמכסים את התקרה והקירות, ואני – שלא יכול לצפות בכדורגל יותר משלושים שניות רצוף, חושב רק: "תנו לי גפרור ואני מסיים את הדיון העקר הזה..." מה גם שאלון, אוהד ליברפול והפועל, הצליח לפגוע בקיפניס ישר בלב המנצ'סטרי, ומי שלא ראה קיפ זועם, ועוד אחרי חצי יום של שתייה, על פגיעה באהובתו, לא פחד מימיו...

עם גינס בצד אחד ויתיר בצד שני, אני אמור ליעקב: "תראה כמה חכמים היו פעם היהודים. יש להם רק שתי ברכות ייעודיות: בורא פרי הגפן ליין והמוציא לחם מן הארץ לבירה", והוא, יהודי חובש-כיפה, עונה לי: "זה כלום, אתה יודע מה מברכים כאשר מביאים את הבקבוק השני והוא שונה וטוב מקודמו?", הוא שואל ועונה: "הטוב והמיטיב".

(צילום: ארץ וטבע)