"מכרתי את הפולקסווגן כדי להיות בחגיגה"
הישראלים שוטפים את רחובות הערים המארחות של המונדיאל בחולצות של ברזיל וארגנטינה, אבל מניפים דגלי כחול-לבן. מיקי כהן ובנו שחר הוציאו 60 אלף שקל על שישה משחקים: "הגשמנו חלום"
הם מרגישים כאן לגמרי בבית, הם מתלהבים, הם לובשים חולצות של ברזיל, של ארגנטינה ושל ברצלונה. כבר במטוס נדמה לך שהמונדיאל, כמו ליגת האלופות, נערך אמנם במדינות אחרות ובהשתתפות נבחרות זרות, אבל עדיין מדובר בהפקה עולמית שנועדה למעשה עבורנו. הישראלים.
לפי נתונים שפורסמו בשבוע שעבר, כוחותינו רכשו קרוב ל־12 אלף כרטיסים לטורניר הנוכחי (לא סופי) – מקום שני מבין המדינות שאין להן כאן נבחרת. רק חובבי הכדורגל מקנדה מקדימים אותנו (אולי בגלל מיץ' גולדהאר). ברחובות הערים המארחות אתה שומע עברית ורואה דגלי ישראל כאילו שהנבחרת של גוטמן תפתח מחר את חלקה בטורניר נגד המארחת.
זה לא זול, אבל בשביל כדורגל אמיתי לכסף אין עבורם משמעות. מיקי כהן (47), קבלן בניין מבאר־שבע, הגיע לכאן עם בנו שחר (23) ושני החברים שלו, שלומי יחזקאל ומוחמד אלעוברה. התענוג יעלה לאב ולבנו 60 אלף שקל (גם זה לא סופי).
הם רכשו את הכרטיסים דרך ההגרלה של פיפ"א ותפסו אחלה משחקים: ספרד – הולנד, גרמניה – פורטוגל, ארגנטינה – איראן ואנגליה – קוסטה ריקה.
"הרבה כסף, אבל אנחנו מגשימים חלום", אומר האב המאושר. "הבן עבד אצלי בחצי השנה האחרונה כל יום משש בבוקר עד שש בערב כדי שיהיה לו כסף למונדיאל". יש להם גם כרטיסים לשמינית הגמר, עם העולה מהבית של ברזיל, ואם ירצה השם גם בחצי הגמר תהיה פגישה מרגשת בין האוהדים השרופים של הפועל באר־שבע לסלסאו.
שחר לובש חולצה של ברזיל עם "ניימאר" על הגב, ושלומי חולצת ארגנטינה עם הכיתוב "מסי" כמובן. מוחמד חולה דווקא על כריסטיאנו רונאלדו. לגמר אין להם כרטיסים, אבל אלעוברה בטוח שישיגו מספסרים כאילו שהמרקאנה זה וסרמיל: "הקצבתי לעצמי עד עשרת אלפים שקל לכרטיס לגמר, ונסתדר. גם למשחק הפתיחה מחר ניכנס. סמוך עלינו".
אלעוברה הוא אחיין של הקוון המפורסם מליגת העל ושופט בעצמו בליגה ב'. הנסיעה לכאן – כולל טיסות, לינה ואוכל – תעלה לו בערך 40 אלף שקל. מאיפה הכסף? "מכרתי את המכונית שלי, פולקסווגן ג'טה, קניתי רכב במימון ועכשיו אני פה, בחגיגה".
גם גיא לביא, כדורסלן בני־הרצליה שכיכב בנבחרת הנוער, יוציא 30 אלף שקל כדי לטעום חוויית מונדיאל ראשונה בחייו. הוא הגיע יחד עם החבר עומר יאיר, שהשתחרר מקבע, והחליט שאין כמו מונדיאל לטיול שאחרי השחרור (למרות שהודו לא עלתה לטורניר). שניהם תפסו חמישה משחקים בהגרלה, כולל רבע גמר אחד שעלה 275 דולר לבדו. במשחק בין אנגליה לאורוגוואי הם בונים על הספסרים והקציבו להשקעה עוד אלף דולר. למה זהבי והחבר'ה שלנו לא עלו למונדיאל? "כי יש לנו מנטליות של בכיינים", הסביר לי יאיר.
ליאור אלדורי מפ"ת (25) והידיד שלה מיקי יפרח (23) תפסו בהגרלה רק משחק אחד, ספרד נגד צ'ילה, ב־135 דולר לכרטיס, אבל הם יסתובבו כאן חודש וינסו לתפוס כמה שיותר משחקים. זה יעלה לכל אחד מהם 20־15 אלף שקל. ליאור אוהדת ריאל מדריד ותהיה מאוד מאוכזבת אם קסיאס לא יפתח. יפרח אוהד ברצלונה, רוצה שברזיל תזכה "כי היא המארחת וחשוב שתהיה חגיגה", אבל כשאני שואל את מי הוא מעדיף, מסי או ניימאר, הקטאלוני מישראל מגחך: "למה מי זה ניימאר? מסי גדל אצלנו במועדון!"
אתמול בצהריים המריאה עוד טיסה מסאו פאולו לסלבדור, לקראת המשחק מחרתיים בין הולנד לספרד. אחרי המתנה של חמש דקות נשמעה מבטן המטוס צעקה לעבר הקוקפיט: "יאללה נהגוס, סע!" – ואז הטייס המריא. עם אוהדים כאלה מישראל, מי צריך מגדל פיקוח?
לפנייה לכתב/ת 
