"פסנג'ר" על הבמה: מתוק, מתפייט וצ'ארמר

קצב מכירת הכרטיסים המבהיל, הדרישה הרבה להופעה נוספת מצד אלו שלא הספיקו לרכושם, ועצם הגעתו לישראל של אמן חצי אנונימי על סמך שיר (השנה של גלגל"צ, נו הבנו) אחד, בעיקר העלו בו את התהייה המתבקשת: מי הם אותם אנשים הממהרים להוציא את מעותיהם בימי מיתון ויוקר מחייה אלה, על אומן ללא קילומטראז' ראוי, הברקה של שיר אחד - מדבק, קליט וזכיר ככל שיהיה.

פסנג'ר על הבמה. שיר קאצ'י, אבל לא רק(צילום: ירון ברנר)

עם כל הכבוד למסר האוניברסלי, לקשר היהודי ולהכלאה הווקאלית בין ג'יימס בלנט, טרייסי צ'פמן וג'סטין טימברלייק, מדובר באמן פולק-פופ בריטי (לא ז'אנר או ארץ מוצא אהודים במיוחד על חובבי הפופ המקומיים) נטול סיפור רקע מסעיר במיוחד. כזה שמדגמן בהווייתו סיפור פריצה שגרתי למדי, שמתחיל בגיטרה בגיל הנעורים, עובר דרך להקה מתפרקת ונגינה בפאבים - ומגיע לשיא עם שיר קאצ'י ברמות לא בריאות. רוזנברג עצמו אינו נשמה מיוסרת במיוחד עם פני פריטי בוי אה-לה ג'ף באקלי, כך שמלכתחילה השערת ה"הם מתים עליו כי הוא חתיך" נמצאה כלא קבילה.

במידה מסוימת, ההחלטה לבוא ולצפות בהופעה של פסנג'ר היתה אנתרופולוגית במהותה, במובן של חקר תופעות בתוך עמך, הבנה של מניעיהן וניסיון לזקק מסר מהנגלה לנגד עיניך. אבל שניות ספורות לאחר שרוזנברג, בחור לא גדול אמנם אבל צ'ארמר לא קטן, עולה לבמה ופותח את הערב עם "Fairytales & Firesides", ניכר שכל התשובות מונחות בפנינו.

נשים פקדו את הבארבי בתל אביב בהמוניהן

כן, נשים היווה את רובם המובהק של פוקדי הבארבי בלילה, חלקן הגדול נראה בגיל המיונים הממוצע לצה"ל. ניכר שחלק מהבנים שלצדן הגיעו למקום על בסיס נאמנות זוגית ורצון ברור בריצוי בנות זוגן - לא שאלו היו זקוקות לכך במיוחד. שכן רוזנברג, "הנוסע המתמיד", מתגלה כחתיכת קראוד פליזר ערמומי, פרפורמר ממזרי אך צנוע, שיודע לכוון את הקהל בדיוק לאן שהוא רוצה שיגיע, מעודד ומחמיא במידת הצורך, ולכל אורך השעה ו-25 הדקות שארכה ההופעה, מצליח לרתק ולרגש כשבאמתחתו לא יותר מגיטרה וחיוך כובש.

"אתם יכולים לנחש מהשיר הראשון שזה לא הולך להיות הלילה הכי שמח בחייכם", הוא אומר בדברי הפתיחה, ולא לחלוטין מדייק באבחנתו - אם לשפוט על פי כמות האהבה הבלתי מרוסנת שמורעפת עליו הלילה. במהלך הערב הוא יזרוק מחמאות (ודי בצדק, יש לומר) על הקהל המחבק, יתפייט על תל אביב ("אתם חיים בעיר מדהימה, מאז שאני כאן כל מה שאני עושה זה לאכול. אם הייתי גר פה הייתי ענק"), וישלב היטב בין שירים מקוריים מזן "Life's For The Living" לבין קאברים ל-"Sounds Of Silence" של סיימון וגרפונקל.

בין שירים מקסימים לסיפורים אישיים. פסנג'ר

רגע אחד הוא משתף בחלומות על סיגריות ענק מרקדות ומפגשי דרכים עצובים בניחוח ניקוטין כהקדמה ל-"Riding To New York", באחר הוא מעניק פרשנות משלו ל-"Dancing In The Dark" של ספרינגסטין. וכל העת הוא מחייך במבוכה, מקסים בסיפורים אישיים ומרוויח כל צרחת עידוד או הצהרת אהבה שמתעופפות לעברו, מצד מה שייתכן כקהל האוהב והמפרגן ביותר שהוא אי פעם נתקל בו.

וכמובן, נקודת שיא מתבקשת של ההופעה היא אותו "Let Her Go" טחון (ופתיח בדמות "Eye Of The Tiger", לא פחות), להיט רדיו שמקבל כאן באופן די צפוי, למען האמת, גרסת שירה בציבור מקהל שמצטרף לכל מילה ותו - ולא רק בו. בחלק מהמקרים מנסה רוזנברג על הקהל משירי אלבומו החדש "Whispers" שיצא ממש בימים האחרונים, ואלו מתקבלים באותה התלהבות ובקיאות עד רמת המילה מצד הקהל הממושמע.

אל מול הקהל הכי אוהד שאי פעם היה לו

אגב, את הלהיט הוא כתב בלא יותר משלושת רבעי שעה מאחורי קלעי הופעה בפני 16 איש, ולא דמיין שיהפוך להמנון המצליח שהפך לו. לא רחוק ממנו ניתן למקם גם את "27" ו-"I Hate" הפופולרי,

רשימת קיטורים חביבה ואף חתרנית, ברגעים מסוימים, בזכות מבחר גידופים ואפילו הטחת עלבונות בזמרת שר. בהמשך גם ג'סטין ביבר יחטוף, לא הרבה לפני "Holes" הסוחף, שמסיים את הערב בקול תרועה ושולח הביתה קהל מסופק ושמח בשעה לא מאוחרת מדי.

אז תגידו עליו מה שתגידו, הרוב גם יהיה נכון. פסנג'ר הוא שלוחת פופ מתקתקה וקלה לעיכול של גל אמני תחיית הפולק שהחל לפני שנים אחדות. לעומתו, אפילו הרכב כמו מאמפורד אנד סאנס מרגיש רדיקלי כמו פוסי ריוט, על רמות הסכריניות ועל המנעד הרגשי המצומצם של רוב השירים אין מה לדבר. וכן, לרבים מהקטעים יש נטייה להישמע דומים זה לזה, וברובם ניתן להשתמש כרקע לפרסומת לחברה סלולרית או לעונת שידורי החורף של זכיינית מתחנפת.

אבל מה זה משנה, בסופו של דבר, כשהקהל כל כך שבוי ומאוהב? כשהאופציות שעומדות מולו במגרש שבו הוא משחק משתמשות בכל גימיק אפשרי ולא מגיעות לחצי מכמות החן שלו, פסנג'ר יכול ללמד קולגות רבות כיצד לכבוש קהל במינימום אמצעים ומקסימום צ'ארם. בספירת מוזיקה פופולרית שמכילה מיצגי קיא של זמרת בחליפת בשר, או טינאייג'ר מעצבן עם חיבה יתרה ליריקה על מעריצים - בחור בריטי חביב עם גיטרה ושירים קטנים ועדינים הוא לא דבר רע בהכרח. למען האמת, הוא די מקסים.