"לא למדנו מהניסיון עם היטלר וסטלין"
הסדרה "במוקד המהפכה" נפתחת עם צעיר שמצית עצמו - אירוע נשכח שהצית את אש המרד, זו ששנים מאוחר יותר הפילה את השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה. הבמאית אגניישקה הולנד מסבירה בראיון שההתרחשויות רלוונטיות גם היום: "אם לא נתעורר, המצב באירופה יהפוך מסוכן מאוד, במיוחד לנוכח הניסיון של פוטין ליצור אימפריה חדשה"
ההצתה האנושית הזו התרחשה ב-16 בינואר 1969, במחאה על הפלישה הסובייטית בקיץ 1968. אש המרד הגדולה פרצה רק שנים לאחר מכן: ביום השנה ה-20 למותו של פאלאך יצאו צעירים צ'כים לרחובות פראג, התעמתו עם כוחות המשטר הקומוניסטי וסללו את הדרך למהפכת המשי, שסיימה את עידן הדיקטטורה והשליטה הרוסית.
בצל ניסיונותיה העכשוויים של רוסיה להשתלט על אוקראינה שכנתה, תוקרן החל מיום ראשון הקרוב ב-yes סדרת הטלוויזיה "במוקד המהפכה", המשחזרת את סיפור הקרבתו האישית הלא מאוד ידוע של פאלאך, את ניסיונותיו העקשניים של המשטר הקומוניסטי למחוק אותו מהתודעה הציבורית ואת המאבק שניהלו בני משפחתו ועורכת דין, שלימים הפכה לשרת המשפטים של צ'כיה החופשית, לטיהור שמו ושימור זכרו.
"התקופה הזו של ההיסטוריה הצ'כית תמיד היתה חשובה לי", אומרת הולנד בראיון טלפוני מביתה שבוורשה. "הייתי באותה עת בפראג ומעורבת בתנועת הדמוקרטיזציה ותנועת הסטודנטים. העברתי גם זמן מה בכלא. הייתי מאוד צעירה וזו היתה ההתנסות הראשונה שלי בחווייה פוליטית ואנושית כזו. ראיתי כיצד אנשים יכולים להיות אמיצים, או לחלופין כנועים, קונפורמיסטים ומשתפי פעולה. החוויה הזו עיצבה אותי והפכה אותי למה שאני היום. מעבר לכך, אני חושבת שחוויית הקומוניזם ו"הדיכוי הרך" שהיה נהוג אז כמעט שאינה מסופרת. קשה מאוד לתפוס איך שיטת הדיכוי הזו עבדה והרסה את חייהם של דורות שלמים. חשבתי שהגיע הזמן לספר את הסיפור הזה ולקשור אותו לבעיות שלנו היום. אני סבורה שרוב הבעיות והאירועים הנוראים של המאה ה-20 לא הסתיימו והם עלולים לשוב ולהתעורר מחדש לחיים. אירופה אינה בטוחה מפני חזרתו של הדיכוי האוטוריטרי".
אגניישקה הולנד בטוחה שהחלטתה לעזוב את פולין שנים ספורות לאחר מות אביה ולעבור לפראג שינתה את חייה. "1968 היתה שנה חשובה מאוד גם בפולין", היא נזכרת. "היתה תנועת המרי של הסטודנטים, אבל היו גם הטיהורים האנטישמיים הגדולים במפלגה הקומוניסטית ובכל המדינה, שגרמו לרוב היהודים שעוד נותרו בפולין לעזוב אותה. סטודנטים פולנים רבים אמנם נעצרו ונשארו זמן רב בכלא, אבל לא היתה בפולין התפוצצות החופש שאירעה במהלך האביב של פראג והולידה בקרב האנשים שם תקווה גדולה. התקווה הזו נופצה באופן אכזרי על ידי הטנקים הסובייטים שפלשו לצ׳כיה.
"התגובה לפלישה היתה בהתחלה סולידריות לאומית, אבל מהר מאוד אנשים החלו להבין שהם חסרי אונים וקיבלו את המצב שנוצר. יאן פאלאך היה צעיר, נאיבי ונגוע בהירואיות. המעשה שלו היה מחאה נגד הכניעה הלאומית. במשך כמה שבועות אכן נוצרה תגובה סולידריות מסוימת סביב המעשה שלו, אבל מהר מאוד אנשים החליטו שאם מאבק לחופש מצריך קורבן כה קיצוני כמו של פאלאך, הם מעדיפים לוותר על החופש למען חיים נוחים יחסית. במשך 20 השנים שלאחר מכן היה בצ׳כיה עירוב של כניעה ושיתוף פעולה. האופוזיציה היתה חלשה והצטמצמה למספר קטן של אנשים. אבל אותם אנשים, שמייצגם היה וצלאב האוול, הגיעו לצמרת המדינה אחרי מהפכת המשי, והיו אלו שהצילו את נשמתה של המדינה. בסופו של דבר, המסר של מעשה ההקרבה של פאלאך היה בעל תוכן אופטימי".
שמה המקורי של "במוקד המהפכה" הוא "הסנה שלא אוכל", שם בעל קונוטציה תנ"כית ברורה. "הסמליות בשם פשוטה מאוד", מסבירה הולנד, "היא מייצגת את המשמעות הרחבה והעמוקה יותר של מעשה ההקרבה של פאלאך: האש שלעולם אינה נכבית, אש המרי הנצחית, שלא ניתן להרוג אותה. התגובות בצ'כיה לסדרה, לאחר הקרנתה שם לפני שנה, היו חזקות ביותר. התחושה היתה שהצ'כים המתינו לסיפור הזה, שלא ממש היה ידוע ברבים. לא ציפיתי שהסדרה תעורר הלם חברתי ופסיכולוגי כה חזק בקרב הצופים. קיבלנו גם פרסים רבים, אך מעבר לפרסים, תגובת האנשים מאוד ריגשה אותי, והיא באה מקבוצות שונות ביותר: אנשים שחיים באזורי הכפר ואנשי רוח בפראג. כולם הגיבו באופן מאוד רגשי".
השנה מציינים 25 שנים לגל הדמוקרטי, ששטף את מזרח ומרכז אירופה ושם קץ לקומוניזם, אך נראה שאירופה מתקשה להתמודד עם השינוי הזה - בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי התחזקו לאומנות, פשיזם, נאציזם ושנאת זרים. מדוע קשה לאירופה להשתחרר מהבעיות שלה?
"אני חוששת שאין לי תשובה לשאלה הזו. בעיה אחת היא, ללא ספק, הביוגרפיה האישית של האנשים שהיו חלק ממה שעבר על אירופה. אנשים אלו עברו השפלות כה רבות והיו מחויבים להסכים בחייהם לפשרות כה רבות. הם חוו אכזבות רבות וחוסר אונים, ואינם רוצים לחזור ולדבר על זה. ישנן תגובות שונות במדינות שונות. בפולין ישנה הירואיזציה מסוימת. כולם טוענים שהם נאבקו במשטר וגילו גבורה. אלו שהיו גדולי הקונפורמיסטים טוענים היום שהיו מתנגדי הקומוניזם הגדולים ביותר. במדינות אחרות אנשים לא מדברים על מה שהיה, ואם הם עושים זאת, הם מספרים אנקדוטות, רגעים מצחיקים. הסרטים שנעשו על התקופות ההן הם בעיקר קומדיות נוסטלגיות. ברוסיה לא דיברו באמת על הקומוניזם. הדבר הושתק, והשתיקה מסוכנת, כי היא אומרת שדורות שלמים יגדלו בלי הבנה של מה שקרה ולא יקלטו מה משמעות הדברים לגבי היום.
"זה כמו שניצולי השואה לא רצו לדבר על השואה במשך שנים רבות. הדור השני, ילדיהם של ניצולי השואה, לא תקשרו עם הוריהם על העבר. הניצולים התחילו לספר את הסיפורים שלהם רק לנכדים. החוויה הטראומטית הזו של חוסר אונים מוחלט, השפלה ואשמה, היתה כה חזקה שאנשים לא רצו לחזור אליה. אחרי שהקומוניזם התמוטט היתה אשליה שנוכל למתוח קו שיפריד את ההווה שלנו מהעבר, שנהפוך כולנו מאושרים ונהיה דמוקרטיות נורמליות. אבל זה לא עובד כך. לכן הדמוקרטיה ברוב המדינות הללו נכה. אנשים לא יודעים להתמודד עם המציאות, כי הם מעולם לא טיפלו בעבר".
"כן, אני חושבת שהסכנה הזו קיימת. אם הייתי יודעת מה ניתן לעשות נגד זה, הייתי נכנסת לפוליטיקה. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לדבר על כך. ההשלמה עם מצבים קיימת בטבע האדם, ועלינו להיאבק בזה ברמה האישית. אם תנועות לאומניות, פשיסטיות או קומוניסטיות נוצרות מחדש, אנחנו חייבים להגן על הדמוקרטיות שלנו מפניהן".
בחלק מסרטייך עסקת בשואה ובאנטישמיות. שליש מיהודי אירופה כיום חוששים להזדהות כיהודים ורבים מהם חושבים לעזוב את אירופה. מה דעתך על כך ש-70 שנה לאחר השואה יהודים עדיין לא יכולים להרגיש בבית באירופה?
"זה מאוד עצוב. אני לא יודעת אם זו תחושה כללית, אך ללא ספק, יהודים רבים במדינות כמו צרפת והולנד לא מרגישים בטוחים יותר בגלל הפונדמנטליזם האיסלאמי והרגשות האנטישמיים. הממשלות באותן מדינות לא נלחמות בתופעות הללו עם מספיק כוח ונחישות. אני חוששת שהמצב רק יחמיר. זה כמובן קשור למצב הפוליטי במזרח התיכון. כל עוד לא יימצא שלום כלשהו, התסכול של המהגרים במדינות אירופה המערביות יגדל.
"אבל התסכול הזה לא נובע רק מהמצב במזרח התיכון. הוא נובע מהמשבר במדינות האירופיות, שבהן המהגרים והצעירים באופן כללי מתקשים למצוא לעצמם עתיד. האבטלה הגוברת בצד תחושת הניכור והאפליה, היעדר אמונה בפרויקט הדמוקרטי. כל אלו דוחפים לעבר התנועות הלאומניות והפופוליסטיות. אני לא מאוד אופטימית ביחס לעתיד. אם לא נתעורר, המצב יהפוך למסוכן מאוד. במיוחד לנוכח מה שקורה ברוסיה תחת פוטין, שמנסה ליצור אימפריה חדשה ומפר את החוק הבינלאומי בכל דרך אפשרית. חשבנו שעם נפילת הקומוניזם הגענו לסוף ההיסטוריה. אבל למעשה לא למדנו דבר ממלחמת העולם השנייה, מהניסיון עם היטלר ועם סטלין, מהשואה, והסכנה לא חלפה".
אירופה היתה יכולה לעשות יותר כדי לעצור את פוטין?
"אם לא נעשה משהו, הוא ימשיך. החולשה של האיחוד האירופי, העליונות של האינטרסים הכלכליים על פני הגנת החוק הבינלאומי מפני אלימות - מסוכנות. היתה תגובה אירופית מסוימת, אחרת כל מזרח אוקראינה היה היום בידי רוסיה. אבל אירופה הראתה שהיא לא מוכנה להילחם עבור ערכים כלשהם. היא רק מעוניינת בקידום רווחים. זהו לקח מאוד מר".
בזמנים קשים כאלו, מה תפקידו של הקולנוע?
"אני לא חושבת שקולנוע יכול לשנות את הפוליטיקה ואת התסכול הכללי של אנשים. אבל אנחנו יודעים ויכולים לעשות סרטים שמדברים על הבעיות האמיתיות. לא רק לייצר בידור טהור. אנחנו זקוקים להצהרות מסוימות שיבהירו את הסכנות. אבל אנשים רוצים בידור ואיננו יכולים למלא את תפקיד הפוליטיקאים".
לפנייה לכתב/ת 
