השיר הזה שכולם אוהבים, חוץ ממי ששר אותו
מדונה לא רוצה לשמוע את Like A Virgin, וכמעט אין סיכוי שתשמעו בהופעה את Creep של רדיוהד - אבל מה עושים כשהקהל בכל זאת דורש את השיר הטעון ההוא? "אם זה הפך להמנון, אתה לא יכול להשתין עליו", אומר אביב גפן. הדג נחש לעומת זאת נותנים לו לנוח קצת בבוידעם, גלעד כהנא מאלתר בשביל לשמור על המתח, ודני רובס פשוט מזדהה עם הגעגוע
ואז כריס קורנל ושות' נפרדים לשלום, יורדים מהבמה ומותירים את הקהל האדיר שבא לראותם המום נוכח העובדה ש-"Black Hole Sun", ללא ספק להיטה הגדול ביותר של סאונדגרדן והשיר שקנה לה תהילת מיינסטרים נצחית, הושמט מסט-ליסט ההופעה בישראל. אתם כבר יכולים לדמיין את הטוקבקים והתגובות של היום שלמחרת - שינועו בין הבעת אכזבה ברמות שונות, לבין תקיפת המפיק ודרישה להחזר כספי.
"Black Hole Sun". חייבים לשיר את זה
להגנתה של הלהקה ייאמר שייתכן כי סיבותיה מוצדקות. השנה היא לא 1994, וממילא אף פעם לא היה מדובר בשיר הטוב ביותר שלה, אלא בזה שמצא את דרכו אל לבם של ההמונים. כל אלו אינם באמת תרוצים מספקים עבור רוכש הכרטיס ההדיוט. ולראיה - הופעתה הראשונה של דפש מוד בישראל ב-2009, שלא השביעה את הקהל עם להיטים מסוג " Just Can't Get Enough", התבססה בעיקר על שירי אלבומו האחרון של ההרכב - וזכתה לקריאות אכזבה.
אז מי צודק? מצד אחד - ציפיית הקהל להאזין ולחזות בשיר האהוב עליו, לא משנה כמה תחנות הרדיו המאיסו אותו. מצד שני - האמן שלעתים רבות חש כי מדובר בשירים שלא מייצגים את אישיותו המוזיקלית הנוכחית, או בכאלו שפשוט נמאס לו לנגן. קראוד פליזינג הוא דבר חשוב בהופעה, אין ספק, אבל כפי שהוכיח הביצוע חסר המעוף של הרולינג סטונס לקלאסיקה "Angie" בשבוע שעבר בפארק הירקון (רגע לא מרגש בודד בהופעה באמת משובחת) - אם זמר מבצע שיר רק כדי לספק את קהל, התוצאה יכולה להיות די מאכזבת.
"Angie" בפארק הירקון. רגע לא מרגש בהופעה משובחת
"אני חושב שהסוד הוא המינון הנכון", אומר ערן צור, מוזיקאי ותיק שמודע לכך שיש שירים שהופעה שלו פשוט לא יכולה להתקיים בלעדיהם. "לי יש המון ריספקט לזה שאנשים קונים כרטיס ובאים להופעה שלי. אני יודע שחלקם הגדול רוצה לשמוע את הלהיטים ואני בהחלט רוצה לספק אותם".
יש שיר שבכל זאת לא תבצע, לא משנה כמה הדרישה אליו תהיה גדולה?
"'בחצרות בחושך', למשל הוא שיר שאני לא תמיד מוכן נפשית לבצע אותו. צריכה להיות אווירה מסוימת בקהל וגם רצון מהצד שלי להיכנס למקומות לא פשוטים. זה לא בגלל שנמאס לי ממנו, אלא בגלל שאני לא תמיד מרגיש שזה מתאים. מתי שבא לי, וזה מתאים - אני בהחלט מבצע את זה. לגבי העניין באופן כללי, תמיד החדש פחות מבוקש מהמוכר. ההסכם הלא כתוב בינינו אומר שאני אחראי על חומרים כמו 'פרפרי תעתוע' או 'ערב ב' כיסלו'. אלה שירים שלי ואני בהחלט רוצה להעניק אותם, למרות ששרתי אותם הרבה פעמים".
"אישית, כצופה שהולך להופעות, אני מאוד מתבאס מאמנים שמורידים שירים, ולכן אני דווקא מאוד רגיש לזה", אומר אביב גפן, אמן שמחזיק ברפרטואר להיטים רחב במיוחד, ועדיין מוצא עצמו מתחשב בצרכים קבועים של הקהל. "אצלי זה קל יותר כי יש לי המון שירים, אז הצמצום ל-25 שירים בערב הוא מאוד קל. אנחנו לא חייבים לבצע אף שיר, כי בין כה וכה ההופעה קצרה יותר מהרפרטואר. אבל שירים כמו 'אור הירח', 'עכשיו מעונן' או 'סוף העולם', בעיני זה לא ראוי שלא לשיר אותם לקהל. לא אעז להטריח אף אחד להגיע אלי להופעה בקיסריה מבלי לנגן שירים פופולריים כמו 'יומן מסע' או 'עכשיו מעונן'. וזה התשלום של האמן".
יקירך בוב דילן, למשל, עושה בהופעות רק מה שבא לו ומתעלם במכוון מלהיטים.
"צריך לשמור על סוג של מינון. אבל אני מאוד לא אוהב שלהקות שאני אוהב לא מבצעות שירים שאני רוצה לשמוע. זה גם לא יפה שהקהל לוקח שיר חדש שלך, הופך אותו לסוג של המנון ואז כעבור חמש שנים אתה משתין עליו. מצד שני, אם יש שיר שאני לא אוהב לא אבצע אותו".
לדוגמה?
"היו זמנים שעזבתי טיפה את 'לבכות לך' למשל, בגלל שהוא כבר מאוס איפשהו. די, הוא כבר נשמע המון פעמים, באלפי ורסיות. יש מלא כאלה. מלא פילרים באלבומים. בוא ניקח למשל את השיר הבזוי 'בית נבנה' מתוך 'אור הירח'. זה שיר שאפילו לא בא בחשבון".
"לבכות לך" בהופעה. בוצע באלפי ורסיות
אתה זוכר מתי הפעם האחרונה שביצעת אותו בהופעה?
"אולי במופע 20 השנה ל'אור הירח', וגם אז זה היה מיותר, אגב. בוא נגיד שמבחינתי כמוזיקאי היה עדיף שהסטונס לא יבצעו את 'אנג'י' בישראל. זה היה ביצוע על הפנים. הכוונה של האמן מאוד חשובה, ועדיף שלא יבצע אותו אם אין כוונה מאחוריו".
ההיסטוריה המוזיקלית מלאה במקרים כאלו. הסיפור המפורסם ביותר הוא זה של רדיוהד והלהיט "Creep" שקנה להם את תהילתם אך הפך עבורם כה בלתי נסבל, עד שתום יורק החליט להשמיט אותו מהסט-ליסט באופן כמעט קבוע, גם במחיר הטחה במעריץ שדרש אותו בהופעה במונטריאול: "לך תזדיין, נמאס לנו ממנו", או הודאה מאוחרת של הגיטריסט ג'וני גרינווד כי ניסה לחבל בשיר כבר בשלב ההקלטות. איש לד זפלין רוברט פלאנט כינה את קלאסיקת שיעורי הגיטרה "Stairway To Heaven" כ"שיר החתונות הארור הזה", הטיל וטו על ביצוע של השיר ב-1988 בהופעה בלונדון, ואף הזהיר את הגיטריסט ג'ימי פייג' מכך עוד בטרם עלו לבמה.
"Creep" בפסטיבל רדינג 2009. "לכו תזדיינו, נמאס לנו ממנו"
ויש עוד לא מעט: סולן אואזיס ליאם גאלאגר אמר פעם על להיטם הענק "Wonderwall" כי הוא "פאקינ' לא סובל את השיר הזה" וכי "בכל פעם שאני צריך לשיר אותו אני רוצה להקיא". הוא סיפר שכשמראיינים אותו בארצות הברית, בדרך כלל מגיע השלב בו שואלים אותו: 'אז אתה מיסטר וודנרוול?,' ולשמע השאלה הזו הוא רק רוצה לחבוט במי שעומד מולו.
גם סולן REM מייקל סטייפ שונא את להיטה הגדול של להקתו "Shiny Happy People", וגילה שמדובר בשיר היחיד שכל חברי הלהקה הסכימו פה אחד על הדרתו מאוסף הלהיטים הגדולים שהוציאו לפני מספר שנים. דומה לכך גם יחסם של חברי הביסטי בויז לשיר "(You Gotta) Fight for Your Right (to Party!)", שלא הובן כהלכה על ידי הקהל שלהם, לטענתם. אפילו מדונה, שלא כדרכם של כוכבי פופ, הודתה בראיון מ-2008: "אני לא בטחה שאני יכולה לשיר את 'Like A Virgin'. משום מה אנשים חושבים שכשאתה יוצא למסעדה או לשופינג אתה רוצה לשמוע ברמקולים את אחד השירים שלך. בדרך כלל מדובר בשיר הזה, ודווקא אותו אני לא מעוניינת לשמוע".
"Wonderwall" באצטדיון וומבלי. ליאם רק רוצה לחבוט
אבל מה קורה כשלאמן יש מעט להיטי ענק ברפרטואר, והשיר שהקהל רוצה לא מייצג נאמנה את היצירה שבאה אחריו? דודי לוי, שבסוף שנות התשעים הקליט את להיט הענק "כל הזמן שבעולם", הספיק לעבוד ולהתפתח מאז, אך גם היום ברור לו שמדובר בשיר שהופעה לא יכולה להתקיים בלעדיו. "ברוב המקרים אני מבצע אותו בשביל הקהל", הוא מודה, אבל באופן כללי לא נרתע ממנו במיוחד. "הוא כבר הפך להיות יד ימיני. אני מנסה כל פעם מחדש לתת לו אינטרפרטציה קצת שונה בהתאם למצב רוח וההרכב שמנגן איתי".
"שמע, יוצא שגם אני משחק את המשחק הזה, כן", מודה יובל מנדלסון, סולן שייגעצ לשעבר, שמאז פצח בקריירת סולו ובימים אלה מנגן בהרכב לואי מרשל לצד דן תורן. "בדרך כלל בפרויקטים חדשים שלי, גם כשעשיתי את 'הלובסטרים' וגם כשאני עושה עכשיו את 'לואי מרשל', אז ההופעה כולה מתבססת על השירים החדשים. אנחנו נותנים את כל הכבוד לדבר הזה, אבל בהדרנים אנחנו מקדישים מקום למה שנקרא 'להיטי העבר'. אני מודה שאני עושה את זה פחות בגלל שלי שמאוד מתחשק לעשות את זה, אלא בגלל שאני יודע שאם לא תיתן את זה לקהל, הוא יסתכל עליך בעין עקומה".
אני מניח שמדובר ב"ניו-יורק רפיח", בעיקר.
"האמת היא ש'ניו יורק רפיח' זה שיר שאני כבר לא עושה. אבל לא היתה הופעה אחת שקיימנו בלי השיר הזה. אם שייגעצ היו מופיעים היום אז ברור שיהיה את 'ניו יורק רפיח', אבל אני כלשעצמי לוקח רק שניים-שלושה שירים מהלהקה. אני מרגיש את הציפייה ממני לעשות את זה ואני מוצא שזה פחות מלהיב אותי מאשר לבצע את הדברים החדשים. אבל זה גם לא מאוד מייסר אותי. זה לא משהו שאני אומר עליו: 'אוי, זה נורא ואיום, אני חייב להידרש לזה'. אבל יש שירים באלבום הראשון של שייגעצ כמו 'ערוץ הילדים', 'עושה ביד' וכל מיני שירים שנכנסים בחרדים, אלה דברים שהיה לי נחמד איתם בגיל 17, שזה היה לפני כמעט 15 שנה, ואני חושב שגם שקלתי 15 קילו פחות".
"ניו יורק- רפיח". שיר חובה בכל הופעה של שייגעצ
עבור נמרוד לב, שהכניס לפנתיאון הבלדות הישראלי את הלהיטים ההיסטריים "זה כל הקסם" ו"ימים טובים" ומאז התפתח לאזורים מוזיקליים של אלקטרוניקה ובהמשך רוק גיטרות, העובדה כי לאותם שירים יש עד היום דרישה רחבה דווקא עושה לו טוב.
"'זה כל הקסם' הוא שיר שגדל ומתעצם עבורי לאורך השנים", הוא אומר. "אני נורא אוהב לנגן אותו בהופעות וזה שיר כל כך עצום, שהאמת שיש המון הופעות שהוא הופך לאיזו שאגה כזו גדולה וחזקה מצד הקהל. המון פעמים אני נותר המום ונותן להם לשיר את כל השיר בזמן שאני, כמו מנצח, נותן איזו נגיעה פה ושם עם הגיטרה רק כדי לכוון אותם, מקשיב להם ומדי פעם מצטרף".
אף פעם לא נמאס לך? בכל זאת, השיר יצא ב-1998.
"נכון שהיה איזה רגע שבו שאלתי את עצמי האם לא יהיה מצב שבו ישעמם לי לנגן אותו, והתשובה היתה חד משמעית - לא. זה שיר נורא גיטריסטי וכיף לנגן אותו. הוא תמיד בא טוב".
"זה כל הקסם" בהופעה. שיר שרק מתעצם עם השנים
הפיתרון המתבקש בהתמודדות מוזיקאים עם שירים שנחרשו לעייפה הוא להעניק להם מייק-אובר ולאתגר את עצמם בביצועיו העתידיים. סולן להקת ג'ירפות גלעד כהנא הוא דוגמה מובהקת לאמן שלא מפחד להעביר את שיריו דרך פילטר עכשווי, והוא ידוע באלתורים ובמניפסטים שלמים שמגיחים גם בין הקלאסיקות הגדולות של להקתו.
"לא לבצע את השירים שהקהל רוצה, יש בזה סוג של התנשאות בעיני", הוא מצהיר. "יש שירים שבאמת אם אתה לא עושה אז הקהל לא יתן לך לרדת מהבמה, ואני תמיד חושב על עצמי בתור צרכן. מה אני הייתי עושה אם הייתי בא להופעה של להקה שאני אוהב והיא לא תעשה את שני השירים שאני לא יכול בלעדיהם? זו מלחמה פנימית. אני חושב שאתה כל הזמן צריך להילחם כדי להשאיר את השירים רלוונטיים. ממש ככה. נגיד, שיר כמו 'רמי מואשם באחזקת סמים קלים': אני שואל את עצמי המון פעמים, 'מה, אעשה אותו גם כשאני אהיה בן 65? אני ארד לקהל ואתרפק על אנשים?'. אבל בכל הופעה אני מנסה לגרום לעצמי לעוף על השיר הזה מחדש".
אז בעצם האלתור בהופעות הוא עבורך לא פחות מאשר עבור הקהל.
"אני חושב שזו אחת הסיבות שהאלתור הפך למשהו שאני לא יכול בלעדיו, כי הוא בעצם משאיר את ההופעה תמיד באיזושהי רמה של מתח. זה בכלל משהו שאני חושב לגבי הופעות. רובן לצערי משעממות - אין בהן מתח, אין בהן סיכון, הכל נורא תפור, הכל נורא מנומס ונכון, משעמם. לא קורה הרבה".
"רמי מואשם באחזקת סמים קלים". לאלתר, לאתר, לאלתר
"חשוב שההופעה תשמור על כך שהיא ישות חיה ובועטת. כי אם היא קצת נרדמת זה אסון. זה בדיוק הסימפטום של האנשים שעושים את השירים שלהם באוטומט. סתם מבצעים אותו על יבש, כמו איזה רובוט שעשה את הלהיט שלו איזה אלפיים פעם, זה מייבש. יש אפילו משהו עוד יותר גרוע, וזה אמן שמבצע את הלהיט שלו ובעצם אפילו לא שר את המלודיה כבר מרוב שנמאס לו ממנה, אז הוא משטח אותה ו'מדבר אותה'. זה נורא. אתה בא להופעה, הוא שר לך את השיר שאתה רוצה והורס לך אותו. בגדול אני חושב שאם אתה מרגיש משועמם, על הבמה - גט אובר איט! תעשה משהו, טפל בעצמך, אל תשעמם אותנו".
גם חברי אתניקס, להקה עם רפרטואר להיטים אדיר, מרגישים שיש עמודי תווך שבלעדיהם ההופעה פשוט תקרוס, ולכן מעניקים להם עיבודים חדשים. "הוותיק ביותר הוא 'ציפור מדבר'. שירים נוספים כמו 'תותים', 'ג׳סיקה' ו'מסאללה' הם גם חלק מכל סט ליסט", מספר הסולן זאב נחמה. "מבדיקה שעשינו מתברר שהמושר ביותר הוא 'תותים'. קרה כבר מספר פעמים בעבר שהלהקה מאסה בביצוע מסוים שבהופעות היה עובד על אוטומט, בלי רגש בשיר. ואז היינו מתכנסים שוב בחדר החזרות ופותחים את העיבוד וההפקה של השיר כדי לרענן אותו, בעיקר כדי שיהיה לנו כיף לשיר ולנגן אותו שוב ושוב, כאילו רק אתמול הוצאנו אותו".
"אנחנו המון פעמים מנסים לעשות חידושים לעצמנו ולהיות מקוריים", מספר חבר להקת הדג נחש, יאיא כהן אהרונוב. "יש שירים שנכנסים לבוידעם לאיזו תקופה ואז מוציאים ומרעננים אותם. אני זוכר למשל את המקרה של 'לא מוותר', שביצענו המון, כי זה היה הלהיט הראשון שלנו - ובאיזשהו שלב היתה תחושת עייפות כלפיו, אז הנחנו אותו לאיזה שנתיים ואז הוצאנו אותו בחזרה, איווררנו אותו קצת".
יש שיר שלא תנגנו אותו כי אתם כבר לא מתחברים אליו כבר?
"אם יש מצב כזה אז בדרך כלל אנחנו עושים איזשהו עיבוד חדש לשיר ונותנים לו חליפה חדשה, כדי שלא יהיה מאוס בעינינו. 'שירת הסטיקר' זה שיר שאנחנו מבצעים ב-90 אחוז מההופעות, אבל עדיין היו כמה הופעות בלעדיו. הרעיון הוא לגוון וכשיש לך כל כך הרבה שירים, אתה יכול לאפשר לעצמך לעשות כל הופעה קצת שונה".
"לא מוותר". לבוידעם ובחזרה
אין ספק שלכמות הלהיטים של אמן ישנה חשיבות מכרעת בהחלטה אם לבצע או לא לבצע שיר. אך בסופו של דבר, בימים בהם המופע חשוב לאמן יותר מכמות האלבומים שהוא מוכר - הצורך לרצות את הקהל קובע את הסט-ליסט. "'בדרך אל האושר', 'רכבות 68-80-88' , 'אני בא הביתה מהלילה', 'משהו חדש מתחיל', 'מכתב קטן', אלו שירים שאני מניח שב-98 אחוז מההופעות שלי אבצע", אומר דני רובס. "זה מה שאנשים באים לשמוע, ואני מרגיש טוב עם השירים האלה ומבצע אותם בשמחה רבה. אין שום דבר שאני מסתכל עליו היום ואומר 'זה איום ונורא, אני לא מוכן לגעת בזה, אני במקום אחר, מישהו אחר או משהו אחר'. אני מסתכל על זה כמו תמונות באלבום - אתה נראה קצת מצחיק עם החצ'קון פה ועם התספורת המצחיקה שם, אבל זה אתה, לא יעזור כלום".
נדיר להיות שלם עם דברים שהוצאת לפני 20 ו-30 שנה.
"השיר היחיד שאני יכול להגיד עליו שאני מנסה בכל פעם לקחת אותו לכיוון אחר כי אני מרגיש לא נוח עם איך שהוא בבסיס, זה 'לא נרדמת תל אביב', להיט מאוד גדול. הוא הוכתר בתור שיר המאה של תל אביב, למרות שזה מצחיק כי זה בכלל לא שיר אהבה לעיר. הוא מדבר על אנשים בודדים בעיר גדולה. אבל מי מקשיב למילים? יש קצב, אז יאללה בואו נרקוד".
"לא נרדמת תל אביב" בחגיגות המאה לעיר. יש קצב? רוקדים!
"המקור של השיר הוא רוקנ'רול בסיסי כזה. סאונד אייטיזי, כי זה באמת נכתב בסוף שנות השמונים. עם השנים אני מנסה לקחת אותו למקומות אחרים, קצת יותר אלקטרוניים, עם סאונדים יותר מעניינים, פחות קצב. גם כדי לנסות להבליט יותר את המילים שלו וגם כדי להרגיש יותר קרוב לשיר, כי זה יכול להיות שיר משעמם מאוד כפי שהוא במקור".
קשה לך לאזן בין הטעם שלך לבין זה של הקהל?
"באופן יסודי אני שומר מאוד על מינון בהופעות שלי, בין הדברים הישנים שאנשים רוצים לשמוע לבין הדברים החדשים, אבל נורא חשוב לי לחלוק עם אנשים את השירים שהם אוהבים, כי זה הדבר הכי מרתק. הם הרי לא באים לראות אותך, אלא באים לראות את עצמם. הם באים
בעצם לראות איפה הם היו כשהשירים האלה היו.
"הזיכרון הספציפי הזה קשור לצבע, לסאונד, לאהבות ולמקום בחיים, לבאסה ושמחה, דברים כאלה, שכשאתה שומע את זה מתבצע ברישול אתה מתבאס כפליים. חשוב לי להביא לאנשים את השירים שהם אוהבים וכך להביא אותם לדברים שלי מעכשיו. אני ככה היום, אתם ככה היום, בואו נמצא את כל הזוויות האלה, בשביל לצאת עם איזושהי חוויה מההופעה, ולא סתם".
