"הורים, אחים, אל תתביישו לקבל סיוע"

לפני 12 שנים, כשבני היה בשנות העשרים לחייו נתבשרתי שנתגלתה אצלו מחלת נפש. אחרי מסלול רגיל של תיכון, צבא, טיול במזרח, עבודה ולימודים, הגיע משבר גדול לתוך חייו ובעקבותיו האשפוז הראשון. המחלה לא התפרצה פתאום, בדיעבד היא היתה נוכחת במשך שנים, אלא שהסימנים, שכללו גם שימוש בסמים קלים, היו מתעתעים, ואנחנו בחרנו להתייחס אליהם כאל בעיות של גיל הנעורים והצבא.

גם אחרי מספר אשפוזים, כשהוצגו בפני תעודות רפואיות בהן היתה אבחנה ברורה של מחלת נפש, בחרתי בהתכחשות ובהסברים הגיוניים וסיבתיים לבעיה. תקופות הנסיגה של המחלה, והיכולת הקוגניטיבית הגבוהה של בני לתפקד לסירוגין כבחור רגיל, "סייעו" לי לברוח מהאמת ולהיצמד להכחשה.

לאט לאט המצב הנפשי של בני השפיע גם עלי, לא יכולתי להתעלם מסבך הבעיות. הרגשתי שאני לא יכול להיות לבד עם הבעיות ופניתי לחפש עזרה. בדרך החיפוש הגעתי ללשכת הרווחה, ושם סיפרו לי על "חוק שיקום נפגעי נפש בקהילה", שבמסגרתו כל בן משפחה זכאי לקבל ארבעה מפגשים עם עו"ס. כבר במפגש הראשון הציעה לי המטפלת להשתתף בקבוצת תמיכה להורים לנפגעי נפש, בהנחיית איש מקצוע.

"רק לא להיות הראשון שיצטרך לדבר"

לא אשכח איך במפגש הראשון של הקבוצה, בו נכחו כעשרים הורים, היתה לי ידיעה ברורה שהמצב של בני ושלי הרבה יותר קשה משל האחרים, ולו רק בשל העובדה שבני סובל מתחלואה כפולה, כלומר גם בעיית סמים וגם מחלת נפש.

הנוהל בפגישות אלה הוא שבתחילת המפגש נערך סבב בין המשתתפים שבו כל אחד מוזמן לשתף בחוויות האישיות שלו במהלך השבוע. אני זוכר שבהתחלה הייתי מקדים להגיע כדי לשבת ממש מול המנחה ולא להיות הראשון שיצטרך לדבר.

בפגישות הבאות חשתי יותר ויותר בטחון לשתף והבחנתי שמקשיבים לי ואף מגיבים לדברי, מתעניינים ושואלים שאלות. בסוף המפגשים הורים אחרים היו ניגשים אלי, מביעים הזדהות עם הסיפור שלי ומבקשים לשתף ולהתייעץ איתי לגבי המשפחות שלהם.

הקבוצה הפכה להיות העוגן שלי, הייתי מקשיב בריכוז לסיפורים, לומד מהבעיות ומרגיש שאני לא לבד. במשך הזמן גם נוכחתי לראות שיש סיפורים קשים משלי, משפחות שבהן שני ילדים חולים במחלת נפש, משפחה שבה הילד והאבא חולים ועוד סיפורים קשים. אצל כל המשפחות המחלה השפיעה כמובן גם על בני המשפחה האחרים.

בתום מחזור הפגישות השני, הוצעה לנו אפשרות להמשיך את המפגשים במתכונת של הנחיה עצמית, כלומר שאחד מחברי הקבוצה הוא המנחה. אני נבחרתי על ידי הקבוצה להיות המנחה בהמשך הפגישות.

כמנחה קבוצה, השתתפתי אחת לחודש במפגשי הדרכה של מנחי הקבוצות לעזרה עצמית (קל"ע) שהיוו בעצם קבוצת תמיכה נוספת, קטנה מאוד, עם הנחיה מקצועית של עו"ס. בהמשך הוזמנתי מספר פעמים, להשתתף כנציג ההורים, בוועדות שונות ואף לשאת דברים בהתכנסויות מקצועיות מול מערכת בריאות הנפש ובכנסים של בני משפחות.

בשבילי הקבוצה היא מעין "בית ומשפחה" מקום בו נמצאים אנשים שמתמודדים עם בעיות זהות לשלי, מקום בו אין שיפוטיות ואין סטיגמה וכל אחד יכול להביא עצמו לידי ביטוי לקבל חום, אהבה ועזרה.

לפני כארבעה חודשים הוקם סניף מיל"ם (מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים) של "אנוש" בתל אביב ופעילות הקבוצה שלנו עברה לשם

ואנו ממשיכים להיפגש ולסייע אחד לשני, הן בהתמודדות עם מחלות הנפש של בני המשפחה והן בבעיות אישיות אחרות.

עמותת אנוש המעניקה שירותי סיוע ושיקום למתמודדים עם פגיעה נפשית ב-53 סניפים ברחבי הארץ מפעילה בנוסף 8 מרכזי מיל"ם ברחבי הארץ וכעת משיקה את המרכז התשיעי בתל אביב שיהיה גם הגדול ביותר מבין כולם. המרכז נועד לסייע לכל מי שמתמודד עם מחלת נפש של בן משפחה: להורים של חולים, לבני זוג הנשואים לנפגע נפש, לאחים של נפגעי נפש וכמו כן, לילדים של נפגעי נפש.

מרכז מיל"ם - מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים - מציע ללא תשלום ייעוץ אישי,ייעוץ קבוצתי ,הרצאות, סדנאות וביקורי בית.

דרכי ההתקשרות עם מיל"ם תל אביב: כתובת: שד' שאול המלך 8, בית אמות המשפט, קומת מסד,

טלפון: 03-5368101, פקס: 03-5368102 ומייל:  milamtlv@enosh.org.il .