טירוף, שערים שמלווים בזיקוקים וניימאר אחד
זה לא היה גמר המונדיאל, לא חגיגות זכייה בקופה אמריקה ואפילו לא סתם ניצחון מוחץ, אבל האווירה הוכיחה שאין עוד מקום של כדורגל כמו ברזיל. בכל נגיעה של הכוכב מרגישים שמשהו הולך לקרות והשופט לא צריך להיות השיח המרכזי. אורי קופר ראה את המארחת לא מרשימה ומזכיר: לא תמיד זוכה הנבחרת שהכי מלהיבה
אצטדיון קורינתיאנס בסאו פאולו נבנה טלאי על טלאי. יש לו שני יציעים מרכזיים בצידי המגרש, כמו בכל אצטדיון, אבל מאחורי השערים הוסיפו רק בשלב מאוחר יותר יציעים זמניים, שיוסרו לאחר המונדיאל.
הקונסטרוקציה המעניינת הזו יצרה מראה מיוחד, כאילו ישנם חורי הצצה בחיבור בין כל שני יציעים. אתמול, בכל פעם שברזיל הבקיעה שער, התגלה באותם חורים יזומים מחזה מרהיב של עיר שלמה בזיקוקים. כן, זיקוקים. לא בגמר מונדיאל, לא בהנפת הקופה אמריקה, אפילו לא סתם ניצחון מוחץ.
חגיגת מונדיאל ב-ynet ספורט:
קבלו בברכה: הסימון החדש של השופטים
פורטוגל מודאגת: רונאלדו נטש את האימון
מרביץ את דרכו לצמרת: ווסלי סניידר
טירוף הכדורגל בברזיל מייצר משהו שעדיין לא ראיתי בשום מקום בעולם – שערים שמלווים בזיקוקים מכל צדדי העיר. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום. עיר שלמה של זיקוקים. ניימאר רץ לחבק את לואיס פליפה סקולארי ומסביב נשמעים קולות הנפץ ונראים האורות המהבהבים. עוד לפני שמדברים על הניצחון של הסלסאו המונדיאל בברזיל זה קודם כל זה. אין עוד מקום של כדורגל כזה בעולם.
הרעש היחיד שהשתווה לאותם זיקוקים הוא הרחש שנשמע בכל פעם שניימאר נגע בכדור. אוהדי כל הקבוצות של העיר – קורינתיאנס, פאלמיירס וסאו פאולו – לא משתגעים על ניימאר ביום יום, הרי הוא מגיע מהיריבה הגדולה, סאנטוס, אבל בנבחרת הילד והכרבולת לשעבר הוא כבר מזמן במעמד אחר.
זה לא היה המשחק הכי מדויק של ניימאר – כמה מסירות קלות יחסית לא הגיעו לכתובת – אבל המשחק הזה כן הראה בדיוק באיזה סטאר מדובר ואיך יכול להיות שהנבחרת היא שלו ולא של שחקן אחר. כל נגיעה בכדור ואתה מרגיש שמשהו הולך להתרחש. זו בדיוק התכונה שהופכת שחקנים טובים לגדולים.
השער הראשון של ניימאר גם לא זוכה למספיק הערכה. הוא עשה לפני הבעיטה הטעיה כל כך חדה שכל היושבים במגרש נעו בעצבים בכסא כאילו הרגע ניימאר הטעה אותם באופן אישי באחד על אחד. צריך לזכור שזה היה המשחק הראשון של ניימאר אי-פעם במונדיאל וכבר יש לו יותר שערים מלאו מסי ואותה כמות כמו כריסטיאנו רונאלדו, שהופיעו שניהם בשני טורנירים של הגביע העולמי.
קונספירציית נישימורה כבר החלה
ברזיל לא שיחקה מדהים, ממש לא. בסביבות הדקה ה-60, כשביציעים החל להסתובב הגל המפורסם, האוהדים הקרואטים לא שיתפו פעולה מרוב לחץ. המארחים בצהוב, למרות שהתוצאה היתה 1:1, רצו להשתחרר קצת, אבל הקרואטים הבינו שבניגוד לציפיות, הנבחרת שלהם משחקת סביר, וחכם, ויכולה להוציא משהו מהמשחק. ואז הגיע השופט.
בברזיל דיברו הרבה על יואיצ'י נישימורה בימים שקדמו למשחק. הברזילאים פשוט פחדו ממנו. לפני ארבע שנים, במונדיאל בדרום אפריקה, נישימורה שפט את רבע הגמר בין ברזיל להולנד, פסל שער של רוביניו, הרחיק את פליפה מלו (בצדק) וברזיל הודחה.
והנה, היוצרות התהפכו. אני לא חושב שהשופט צריך להיות השיח המרכזי היום, בטח לא אחרי שאוסקר הוסיף שער שלישי, אבל פנדל ברור שלא היה ומחוץ לאצטדיון, בעיקר בקרב התיירים מאנגליה ומספרד, החלו לרוץ תיאוריות קונספירציה שפיפ"א מפעילה לחץ על השופטים לדאוג שברזיל תגיע רחוק בטורניר הביתי שלה.
אגב, בזמן בעיטת אותו פנדל שלא היה צריך להישרק, נוצר באצטדיון מחזה מרהיב. אלפי אנשים הוציאו את הטלפון הנייד שלהם כדי לצלם בווידאו את הבעיטה של ניימאר, מה שחשף, בלי כוונה, רצף אורות נוצצים יפהפה. זה היה עוד אחד מאותם רגעים מיוחדים בערב הזה.
הרגע הראשון, אם שאלתם, הגיע כבר בנגינת ההמנונים. פיפ"א אוסרת לנגן את מלוא ההמנון של ברזיל כיוון שהוא ארוך מדי ולכן כשהמנגינה פסקה המשיכו האוהדים לשירו בעצמם ללא ליווי. גם מבלי להבין את המילים היה אפשר להרגיש את העוצמות.
ואל תשכחו את דויד לואיז
אחרי ההימנונים, ג'יי לו וכל שאר האטרקציות, כשהמשחק כבר התחיל, ראינו הפתעה בהצבת השחקנים של סקולארי. ברזיל עדיין שיחקה במערך 4-2-3-1 הרגיל שלה, אבל מיקום השחקנים בשלישייה ההתקפית שמאחורי החלוץ, השתנה.
ניימאר, שתמיד משחק בשמאל, עבר למרכז, ממש מאחורי פרד. האלק זז מימין לשמאל, אוסקר מהמרכז לימין.
היו לשינוי הזה כמה השלכות. האלק לא היה יכול לבצע את התרגיל הרגיל שלו של חיתוך מהימין למרכז מלווה בבעיטה חזקה, כמו שהוא יודע, עם רגל שמאל.
אוסקר מצד שני, ומיד נרחיב עליו יותר, נדרש לעזור הרבה יותר בהגנה. רק שבעה אחוזים מהבעיטות של ברזיל הגיעו מצד שמאל של המגרש, הכי נמוך מאז ניימאר החל לשחק בנבחרת. מצד שני 50 אחוזים מההתקפות הגיעו מצד ימין, זה של אוסקר, ולא מהמרכז או משמאל.
אוסקר לא פתח את המשחק כמו שצריך, אבל הוא הלך והשתפר ככל שהזמן התקדם וקינח עם גולאסו - הדריבל הנפלא בתוספת הזמן. בסיום, המספרים שלו היו פשוט מבריקים – הכי הרבה דריבלים (7) מבין כל השחקנים, הכי הרבה מסירות מפתח למצב (3) ועזרה הגנתית שבאה לידי ביטוי בעמדה הממוצעת שלו במגרש, רק מעט יותר גבוה מפאוליניו (האלק, לצורך השוואה, היה השחקן הקדמי ביותר של ברזיל, ובילה ליד הרחבה אפילו יותר מפרד וניימאר).
שחקן נוסף שחייבים לציין הוא דויד לואיז, שרשם שלושה חילוצי כדור שרק בלם ברמה הגבוהה ביותר יכול לחלץ. לואיז הוא לא רק שחקן נפלא אלא גם אחד השחקנים האהובים ביותר על האוהדים. לפני המשחק, כשהשחקנים עלו על הדשא, הוא היחיד שהרים את הקהל בתנועות ידיים. עם שריקת הסיום הוא גם היה היחיד שרץ ליציע. בסיום, כששוחחתי עם האוהדים מחוץ לאצטדיון ושאלתי מה הם חושבים על ניימאר, כמעט כולם דאגו להכריז שאסור לשכוח את דויד לואיז.
אז ניימאר ולואיז היו מצוינים, אוסקר היה טוב ולואיס גוסטבו עשה עבודה שחורה חשובה, אבל בסך הכל ברזיל כקבוצה לא הרשימה. ועדיין, בבקשה לא לנסות להסיק מסקנות מיותרות. ברוב המקרים במונדיאל לא זוכה הנבחרת שמלהיבה ביותר בשלב הבתים אלא דווקא זו שמצליחה לנצח בדרך הקשה.
בעבר היה נהוג לומר שהברזילאים לא רק רוצים לנצח אלא גם לשחק יפה. הפעם, עם כל הלחץ הביתי מסביב, נדמה שלא אכפת להם לנצח גם בסגנון אחר, העיקר שגם בעוד חודש, בריו, הם יוכלו ליהנות מהזיקוקים.
רוצים לדבר על המונדיאל? עקבו אחרי הטוויטר של אורי קופר והצטרפו לעמוד הפייסבוק של "הכל מקצועי"
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
לפנייה לכתב/ת 
