יעקב ויעקב. ניצול השואה החבר שלי
פער של שני דורות לא הפריע לחברות האמיצה שנרקמה בין יעקב בנימיני, תלמיד הישיבה התיכונית 'אורט' מעלות, וניצול השואה יעקב סקורבון במסגרת ארגון 'לאורו נלך'
הקשיש מבית הכנסת
את יעקב, ניצול שואה תושב מעלות, הכרתי לפני מספר שנים כשהתחיל להגיע לתפילת שחרית של שבת בבית הכנסת בו אני מתפלל. טוב, אני לא יודע אם אפשר להגיד שהכרתי אותו, הקשר בינינו הסתכם בברכת שבת שלום מחויכת בסוף התפילה, אך עם הזמן התחלנו להכיר יותר - מ'שבת שלום' זה הפך ל'מה שלומך?', 'איך אתה מרגיש?' ולפעמים גם הליכה זה לצד זה בדרך הביתה.
הביקור שגרם לחיבור
בבוקרו של אחד מימי חול המועד סוכות, לאחר התפילה ניגש אלי אחד ממתפללי בית הכנסת ושאל אם אוכל ללכת איתו לבקר את יעקב בביתו. "הוא לא מרגיש טוב, כבר שבועיים לא הגיע לבית הכנסת", אמר לי. עניתי בחיוב ונסענו לביתו שבשכונה החדשה במעלות.
הדלת נפתחה על ידי אשתו המופתעת, ואנו נכנסנו לביתם תוך כדי שירת 'ושמחת בחגך'. לאחר שדיברנו מעט ולאחר שנטל את ארבעת המינים שהבאנו, פנה אלינו לפתע יעקב ושאל: "רוצים שאני אשיר לכם?". הנהנו. יעקב חייך, הרכיב את משקפיו, שלח ידו אל המדף שעמד לידו ושלף דף עם מילות השיר 'ירושלים של זהב'.
אני חייב להודות שמעולם לא שמעתי אדם כל כך מבוגר ששר כל כך יפה וכל כך חזק. מחאנו לו כפיים והוא היה נראה מאושר. שמתי לב שהביקור שלנו חיזק אותו מאד ומילא אותו בכוחות. באותו הביקור, נחשפתי לעובדה שמאחורי דמותו הקטנה והשפופה של יעקב מסתתר סיפור חיים מיוחד במינו.
למד על ז'בוטינסקי ושר 'התקווה'
יעקב סקורבון נולד ב-1925 ברוסיה לאביו אליהו חיים ולאמו רחל, וב-1927 נולד אחיו נחום. אביו ניהל מפעל לעיבוד עורות לצורך כתיבת ספרי תורה תפילין ומזוזות, ואמו מכרה ירקות ופירות אותם גידלה בגינת ביתם. יעקב למד בבית ספר ציוני, שם למדו על זאב ז'בוטינסקי ושרו 'התקווה'.
ב-1935 עלה סטאלין לשלטון ברוסיה והורה על סגירת בתי הספר, בתי המדרש וכל המוסדות הקשורים לדת. מנהל בית הספר בו למד יעקב נרצח בידי אנשי סטאלין ורוב המורים הוגלו לסיביר. גם המפעל של אביו נסגר והוא נאלץ לעבוד בייצור נעליים. בתקופה זו, למרות הגזירות, המשיך יעקב במסירות נפש ללמוד תורה עם אביו בסתר.
אוד מוצל מאש
ואז זה קרה. בי"ג באייר, ה-30 באפריל 1942 פרצו הנאצים לעיירה בה התגורר וביצעו שחיטה המונית - הם עברו מבית לבית ושחטו את כל היהודים - פשוט כך! אביו, אמו ואחיו של יעקב נרצחו, והוא ברגע האחרון הצליח להימלט והתחבא בביתו של חסיד אומות העולם בכפר הסמוך. אך השחיטה השנייה לא איחרה לבוא.
בכ"ג באב, 6 לאוגוסט 1942, לאחר ששהה במחבואו מספר חודשים, ביצעו הנאצים שחיטה נוספת - והפעם גם בכפר בו התחבא. יעקב הבין שלא יוכל להישאר במחבואו, וכך, כשהוא בן 17 בלבד, צעד יעקב כ-10 קילומטרים תוך סכנת חיים עצומה לכיוון היערות, שם פגש בפרטיזנים, הצטרף אליהם ונלחם יחד איתם בנאצים.
יעקב סקורבון עם העיטורים בהם זכה בעקבות המלחמה
המלחמה הייתה בחירוף נפש - מעטים מול רבים, רובים מול תותחים, סוסים נגד טנקים, ולאחר שרוב חבריו נפלו בקרב הצטרף יעקב לצבא האדום והמשיך להלחם בגרמניה עד להבסתה. לאחר המלחמה עבד כמורה בכפר הסמוך לז'טל, שם פגש את אשתו והם נישאו ב-1950.
מאחורי מסך הברזל
חלומו הגדול של יעקב היה לעלות לארץ ישראל, אך כשניסה לעלות ארצה מיד אחרי החתונה נתקלו הוא ואשתו ב'מסך ברזל'- בשום אופן לא אפשרו להם לצאת מרוסיה. יעקב ורעייתו ניסו שוב ושוב לצאת דרך מקומות שונים- ב1956 נסעו לפולין, ב-1958 לאוקראינה, אך בשום מקום לא אפשרו להם לעלות לארץ ישראל.
בצער רב, הם נאלצו להישאר ברוסיה עד לנפילת 'מסך הברזל' ב-1990, אז עלו ארצה ובחרו להתגורר במעלות. ליעקב יש בן ובת, נכדים ונכדות ואף מספר נינים. כשהתבקש יעקב לסכם את התלאות הרבות שעבר, הוא רק אמר- "ניצלתי בנס משמים!".
"לאורו נלך"- כמה טוב לעשות טוב
בשבוע שאחרי הביקור חשבתי הרבה על יעקב ונזכרתי איך הוא התרגש והתחזק מביקורנו אצלו. בליבי החלטתי שאני חייב להמשיך ולבקר אותו לעיתים קרובות, והדבר הראשון שעלה לי בראש היה ללכת ולבקרו במסגרת 'לאורו נלך', לחייך אליו, לדבר איתו ולתת לו יחס חם ואהבה.
'לאורו נלך' הוא ארגון התנדבות שהוקם לזכרו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, ובמסגרתו מתנדבים מאות תלמידי תיכון ברחבי הארץ במסגרות התנדבות שונות
פניתי לאחראי על ההתנדבות בישיבה התיכונית 'אורט' מעלות בה אני לומד, והצגתי את בקשתי . מספר רגעים לאחר שנעניתי בחיוב כבר הייתי בדרך ליעקב.
זוכר את הצ'ולנט של אמא
אומרים שכל ההתחלות קשות, אבל במקרה שלי זה הלך מצוין. אשתו שפתחה את הדלת הכניסה אותי בחיוך. היא הכירה אותי מהפעם שעברה. יעקב, שישב אותה שעה בסלון, מעך את ידי בחזקה. התפלאתי שלאדם בן 88 יש כוח רב כל כך.
התיישבתי לידו והשיחה התחילה לזרום. הוא סיפר לי על משפחתו ועל עיירת הולדתו, נזכר בהכנות לפסח, בבית הכנסת ובצ'ולנט של אמו, וגם אני סיפרתי לו קצת על עצמי. במהלך השיחה, הוא הדביק לי את השם "יענקל'ה", ומאז והלאה הוא תמיד קרא לי כך.
לקראת סיום הביקור יעקב הכריז לפתע: "עכשיו שרים!". הוא לקח את הדפים עם מילות השירים ששכנו דרך קבע ליד מקומו בסלון, ופתח בשירת "ירושלים של זהב", כמו בביקור הקודם. כשסיים, עבר לשיר "אדון עולם", וחתם בשירת "התקווה".
אני חייב להודות - זה היה מרגש. יצאתי מביתו עם הרגשת סיפוק אדירה, בהרגשה שנתתי מעצמי למישהו, בהרגשה ששימחתי מישהו. הרגשתי שיעקב הוא חברי הטוב ביותר. כן, למרות שהפרש הגילאים בינינו עולה על 70 שנה.
ארץ אהבתי
כך נמשכו הביקורים מידי שבוע. בכל פעם שהגעתי הוא קיבל את פני בחיוך רחב, וישר היינו פותחים בשיחה, כשאשתו, שלא כל כך מדברת עברית, מסתכלת עלינו בחיוך מהצד. במהלך הביקורים לא הפסיק יעקב לתאר כמה הוא אוהב את ארץ ישראל.
מלבד הביקורים המשכנו להיפגש גם בבית הכנסת. לעיתים קרובות היה אומר "העיקר שחלום חיי התגשם - העיקר שהגעתי לארץ ישראל". משפט זה ריגש אותי מאד, כמעט כמו שירת התקווה שהיה שר בכל הזדמנות.
חיוך- למרות הכל
יום אחד כשהגעתי לביתו אמרה לי אשתו שיעקב בבית החולים. כשהתקשרתי לבנו לברר מה קרה הוא סיפר לי שיעקב נפל ושבר את רגלו. עוד באותו יום נסעתי לבקרו בבית החולים בנהריה. האחות אמרה לי מראש שהוא סובל מכאבים חזקים מאד.
ניגשתי אליו, עיניו היו עצומות ועל פניו ניכר כי הוא סובל מאד. לפתע, פקח יעקב את עיניו, הישיר אליי מבט, ואז.. חייך. באותו רגע, כשראיתי את החיוך הזה למרות כל הסבל והכאב, התמלאו עיניי בדמעות. בדיוק כמו עכשיו, בעת כתיבת שורות אלו.
יעקב לחץ את ידי בחזקה, כאילו כדי להוכיח לי שאם הרגל נשברה זה לא אומר כלום על היד, ואז אמר לי משפט אחד- "יענקל'ה, אני אוהב אותך!".
לצערי, הביקור היה קצר מהרגיל כי האחיות אמרו שיעקב צריך לנוח, אך כשיעקב ראה שאני מתכוון ללכת הוא שלח את ידו לשידה שעמדה ליד מיטתו ו... לקח משם את הדפים עם המילים לשירים שכל כך אהב!
כן, גם הפעם הוא שר "ירושלים של זהב", "אדון עולם", ו"התקווה". הוצאתי מצלמה ותיעדתי הכל. מיד כשסיים יעקב לשיר קרה דבר מפתיע - מחיאות כפיים סוערות נשמעו בחדר.
החולים מהמיטות הסמוכות ובני משפחותיהם ששמעו את יעקב שר התרגשו מאד ובאו ללחוץ את ידו. באותם רגעים, יעקב נראה מאושר בצורה שאי אפשר לתאר!
ממש כשפניתי ללכת, אמר לי יעקב- "יענקל'ה, ניפגש בבית הכנסת", וכשחתנו, שהגיע בינתיים תיקן אותו ואמר לו שלא יוכל ללכת לבית הכנסת עם רגל שבורה, הוא התעקש ואמר "אני הולך לבית הכנסת".
לצערי, מאז ששבר את רגלו לא הגיע יותר יעקב לבית הכנסת, אך מאז והלאה בכל ביקור אמר לי: "אני רוצה להגיע לבית הכנסת, יענקל'ה, אני רוצה להגיע לבית הכנסת".
על מיטת חוליו
בפעם האחרונה שראיתי את יעקב הגעתי כרגיל לביתו. מצאתי אותו שוכב במיטתו כשלידו בנו ואורחים נוספים. הוא הסתכל עליי במבט קפוא, כאילו לא זיהה אותי.
לקחתי את ידו כדי ללחוץ אותה אך היא הייתה חלשה בצורה מפחידה ורעדה בלי סוף. יעקב המשיך להביט בי ללא תגובה. "הוא ככה כבר כמה ימים, בקושי אוכל ושותה", אמר לי בנו ואז פנה לאביו, "אבא, יענקל'ה הגיע". באותו רגע ראיתי חיוך קטן בקצה פיו של יעקב. אני לא יודע, אולי דמיינתי.
איחלתי ליעקב רפואה שלמה ועזבתי את ביתו עם תפילה לה'- אנא שלח רפואה שלמה ליעקב בן רחל.
הבשורה
יום שישי, ערב שבת קודש. הלכתי לתומי בחצר הישיבה כשלפתע ניגש אלי מישהו ולחש על אזני- יעקב סקורבון נפטר.
איני מסוגל לתאר מה הרגשתי באותו רגע. מיליון תמונות של רגעים לצידו חלפו בראשי במהירות - ראיתי אותו שר, לאחר מכן מחייך, ואז ראיתי אותו מביט בי במבט קפוא.
יעקב בנימיני ובתו של יעקב סקרובון בשיבעה, מתבוננים בתמונות ישנות
עד שעיכלתי את הבשורה עברו מספר דקות - ברוך דיין האמת, ההלוויה תתקיים בעוד כ-3 שעות. לפתע מצאתי את עצמי מזמזם לעצמי את השיר "ירושלים של זהב". לא יודע למה.
ההלוויה
היה לי ברור שאני חייב ללכת להלוויה. את האמת, היו לי חששות. מעולם לא הייתי בהלוויה, אבל לבסוף התגברתי והלכתי. תוך כדי צעידה בשתיקה אחרי המיטה, כשדמעות של צער בעיניי, הבנתי שיותר ממה שנתתי ליעקב, יעקב נתן לי.
בעמדי ליד הקבר הטרי הרגשתי עצב עמוק, אבל דבר אחד שימח אותי - יעקב, שכל כך אהב את ארץ ישראל וחלם עליה כל חייו - זכה להיקבר באדמתה. הנחתי בשתיקה אבן קטנה על הקבר. כמה שהיא הייתה קטנה כך הצער היה גדול.
בית הכנסת שינה את חייו
במהלך השיבעה הלכתי לנחם. זה לא היה קל. מיד כשאשתו ראתה אותי היא פרצה בבכי ובקריאות " אוי, יענקל'ה שלי". התיישבתי לידה, לא יודע מה להגיד.
מולי ישבו הבן והבת, וליד אשתו מהצד השני ישבה אחת הנכדות. בחדר נכחו עוד מספר מנחמים שלא הכרתי.
רעיה, בתו של יעקב פנתה אלי- "יענקל'ה, אתה לא מבין כמה אבא אהב אותך, תמיד הוא סיפר לנו עליך". תוך כדי עיון בתמונות שהיו על השולחן, אמרתי - "תמיד הוא חייך, גם כשהיה חולה".
בנו הגיב מיד - "תדע לך שלא תמיד הוא היה כך. עד לפני כשנתיים וחצי הוא היה אדם סגור מאד ובקושי חייך".
הופתעתי מאד לשמוע, אך מהסתכלות בתמונות נוכחתי כי הוא צודק - בתמונות הישנות יותר יעקב נראה מישהו אחר. החיוך ששכן תמיד על פניו לא היה! "תמיד פחדתי ממנו", הוסיפה הנכדה, "עד שלפתע הוא השתנה והתחיל לחייך ולשיר. לפני זה, מעולם לא שמעתי אותו שר".
בעודי מופתע לשמוע על כך, התערבה בתו של יעקב ז"ל ואמרה דברים שגרמו לי להזדעזע - "נדמה לי שאני יודעת מאיפה הגיע השינוי- הוא הגיע מכם! השינוי חל מאז שהוא התחיל ללכת לבית הכנסת! האנשים בבית הכנסת הם אנשים מקסימים שקיבלו אותו בשמחה, בחיוך, העלו אותו לתורה וליוו אותו הביתה. זה שינה אותו. מאדם סגור ומופנם הוא נפתח והחל לחייך ולשיר".
הבת שתקה מעט ואז הוסיפה - "גם כשאבא ז"ל לא היה מרגיש טוב בעת התפילה הוא לא היה רוצה לחזור הביתה. הוא היה רוצה להישאר עד סוף התפילה. באמת שאין מילים בפי להודות למתפללי בית הכנסת יהל"ם במעלות על היחס החם!".
הראיתי לבני המשפחה את הסרטונים שצילמתי בהם יעקב שר בבית החולים. הם התרגשו מאד ובעיני ביתו נראו דמעות. "עכשיו הוא
עם ההורים שלו", אמרה הנכדה. "תמיד היו לו רגשות אשם שרק הוא ניצל מהשואה וכולם נהרגו, ועכשיו הוא איתם, למעלה".
כשפניתי ללכת אמרה לי אשתו (ברוסית, הבן תרגם): "אני מודה לך מאד! תודה רבה על זה שהיית מגיע אלינו, שהיית מחזק אותנו, שהיית עוזר לנו. עכשיו יעקב רואה הכל מלמעלה!". באותו רגע הבנתי שחוץ מליעקב, עזרתי גם לאשתו ולמשפחה כולה. כשישבתי איתם הרגשתי כאילו אני חלק מהמשפחה.
יצאתי מביתו של יעקב ז"ל. מאותו בית בו ישבתי שעות רבות במסגרת התנדבותי ב'לאורו נלך'. עכשיו אצטרך למצוא מקום אחר להתנדב בו, מקום אחר בו אוכל לתת. או בעצם, אולי יותר נכון לומר- מקום אחר בו אוכל לקבל.
יותר מ-5,000 תיכוניסטים מ-180 כיתות ב-120 בתי ספר ברחבי הארץ יצאו בשנה האחרונה לפעילות התנדבותית שבועית במסגרת התוכנית של ארגון 'לאורו נלך'. יותר מ-300,000 שעות התנדבות במצטבר בסיוע לקשישים וניצולי שואה, בחינוך המיוחד, בחניכה של ילדים צעירים, באריזת מזון לנזקקים ועוד.
לפנייה לכתב/ת 
