"המסע של האנה": קולנוע רדוד, דור 3
דרך התהליך האישי שעוברת הגיבורה, מבקש "המסע של האנה" להעלות לדיון את היחסים המורכבים של בני הדור השלישי בגרמניה ובישראל - אולם בקושי מגרד את פני השטח, ומסתפק בצילומים יפים
מי שנמצא בתל אביב בחודשי הקיץ, לא יכול שלא לשים לב: מדברים כאן (גם) גרמנית, ולא מעט. תיירים, סטודנטים ומבקרים מסיבות שונות מסתובבים ומשתמשים בשפה שלהם, זו שעדיין נושאת עמה מטען לא פשוט עבור חלק לא קטן מהאוכלוסייה, למרות העשורים שחלפו מאז.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ומולם, הישראלים לא נשארים חייבים. כתבות על יוקר המחייה שמציגות תמונה עגומה כאן ומצב הרבה יותר נוח שם. סיפורים על צעירים שנוסעים לברלין, מתאהבים בעיר ולא רוצים לחזור. סביר להניח ששם שומעים עכשיו ברחובות לא מעט עברית. "המסע של האנה", קופרודוקציה גרמנית-ישראלית בבימויה של ג'וליה פון היינץ, מבקש לחקור את נקודת המפגש הזו של הדור השלישי, במשחק קולנועי על "אני רוצה להיות שם".
הטריילר של "המסע של האנה"
הסרט שמבוסס על ספרה של תרז באורליין מציג את הסיפור מנקודת מבטה של האנה (קרולין שוך), ברלינאית אגוצנטרית, רגע לפני תחילתה של קריירה מזהירה עם סיום התואר במנהל עסקים. היא לא באמת רוצה לנסוע לישראל להתנדב במוסד לאנשים בעלי מוגבלויות ולבקר ניצולת שואה כדי להתמודד עם השורשים. מבחינתה היא דור שלישי, היא לא אחראית לשום עוון ולא רואה טעם בחיטוט הזה בעבר. היא נוסעת מסיבה אחת פשוטה - להוסיף שורה חברתית לקורות החיים ולהגדיל את סיכוייה להתקבל לחברה שבה היא רוצה לעבוד.
היא היתה מעדיפה לזייף את המסמך שמאשר שהשלימה את ההתנדבות המדוברת, אבל אמא שלה (סוזאן פון בורסודי) בעלת המצפון ההיסטורי, מוסר העבודה ומי שמנהלת את העמותה שבה הבת שלה תתנדב, לא מוכנה לסייע לה לקצר תהליכים. וכך, הצעירה המצליחה מברלין צריכה לעצור הכול, לעזוב דירה וחבר אוהב, ולהגיע לישראל.
כאן היא פוגשת את איתי (דורון עמית), צעיר ישראלי מבטיח שהחיים שלו תקועים מסיבות אחרות. הוא מצדו מייצג את אלו שנמצאים בארץ אבל חולמים על ברלין, מעוז התרבות, הבילוי והמחייה הזולה. כל אלו לא מדוברים בסרט - ברלין רק מסומנת כחלום רחוק גיאוגרפית ומנטלית. כזה שבשביל להעז ולעזוב ולהגשים אותו, דורש מאותנו להתגבר על העומס ההיסטורי הרגשי שמסמן לנו, העם שנרדף ונרצח, למה זה רע לחזור לשם.
בתוך הכאוס הזה האנה שוהה עם עוד שני מתנדבים, שבדומה לחלק גדול מהדמויות בסרט, סובלים מעיצוב סטריאוטיפי למדי. אחד מהם הוא אינטלקטואל גרמני שרוצה להעשיר את עצמו ואת המצפון שלו בזמן הביקור בישראל. השנייה היא מורדת עם רסטות, חובבת חתולים ששונאת את המשטר הישראלי, הולכת להפגנות אלימות ככל שהיא יכולה מעבר לחומה ומטיפה על איך השואה משמשת רק תירוץ לכיבוש.
הבעיה העיקרית היא שלמרות הנושא המרתק, הסרט מסתפק רק ברמיזות ובטיפול שטחי, מבלי להיכנס לעומק - לא ברמת עיצוב הדמויות, ולא ברמת הסיפור. איתי הוא ישראלי יפה בלורית עדכני, אך גם קצת גנרי. הכריזמתיות והעדינות שהוא מפגין עם החוסים במרכז שבו הוא עובד משכנעות, אבל חסרה עוד התרחשות, עוד דיאלוג בינו לבין האנה במקום חזרה על כמה בא לו לטוס לברלין. האנה עצמה נשארת צעירה מפונקת למדי לכל אורך הסרט. היא אמנם עוברת תהליך, מגלה אמיתות מסוימות על אמא שלה ועל עצמה - אבל יש יותר מדי שוטים שלה מטיילת מהורהרת ברחוב, ומעט מדי פיתוח של מה היא באמת חושבת ומה באמת עובר עליה.
