קן הנמלים המתות: מבט לעתיד ללא קפיטליזם

לכבוד טור ה-200 שלי ב-ynet אני מבקש להגיש טור בפורמט שונה; ניסוי מחשבה בכלכלה בדיונית. זהו התחום העיקרי שאותו אני חוקר.

• לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
  

הקוראים הקבועים של הטור שמו לב שאני לא מביע עמדות ערכיות. אני משתדל להציג בצורה האמינה ביותר הוגים מכל כיווני הקשת הפוליטית והכלכלית. כתבתי על קומוניזם, סוציאליזם, אנרכיזם ימני ושמאלי ואנשי הימין הכלכלי של ימינו. אז מה? אין לי עמדה? את תמצית העמדות שלי אציג הפעם בסוף הטור. אבל נתחיל בניסוי המחשבה.

הקדמה

בואו נדמיין בוקר של יום רגיל בתל אביב. השנה? זו שאלה טובה. בואו נניח שאנחנו ב-2085. את פותחת את המקרר. הדגם החדש, תוצרת גוגל ביו-מקאניקס ניחש אותך שוב במדויק. סנדוויץ' האבוקדו נח בתוך קופסית הפלסטיק השקופה. רוטב אלף איים מונח בקופסה קטנה ליד (המקרר הרי מכיר את הטעם הנורא שלך). את לא מופתעת. הרי זה בדיוק מה שרצית הבוקר.

ככה זה: כל מה שאת צריכה מגיע אליך בצורה אוטומטית, בדיוק כשאת צריכה אותו או רוצה בו. בארון ממתינה חולצה אדומה של ורסצ'ה. על המיטה. אהוב עירום מחכה לקוויקי של בוקר. הוא חמק פנימה בדיוק בזמן!

את פיזיקאית מדרג 5 א'. המקצוע תפור עליך. את מאושרת בעבודה. מלאת סיפוק. את ההוראות למוח ולשרירים את מקבלת מנקודת העגינה על שולחן המחשב שלך. את עושה מה שאת צריכה אבל גם רוצה את מה שצריך בדיוק ברגע המתאים. זה פשוט טבוע בך. זו פשוט את.

מה זה הדבר הזה?

ובכן, בוא נעוף קצת. המטרה בטורים מהסוג הזה היא לדמיין עתיד מדעי כלשהו ולהסיק ממנו על מבנה כלכלי וחברתי. אז בעתיד שלנו ביום שישי זה, טכנולוגיות החישוב והייצור הגיעו לדרגת תיאום והבשלה מוחלטת. נוצרה (אולי תוכננה והונדסה) מערכת אדירה של מיליארדי מיליארדים של קורים קטנים, בלתי נראים, שמקשרים מיליארדי אובייקטים (מוצרי מזון, מכשירים, כלי רכב), לצרכים ולרצונות של אין ספור בני אדם.

זאת מערכת לוגיסטית אדירה; מערכת הפעלה ענקית. החברה האנושית שלנו הופכת לקן נמלים ענק ואנחנו, בני האדם, הופכים לנמלים מתוכנתות. קן הנמלים הזה מתקתק, מסונכרן ומדויק לגמרי. הוא מסנכרן בין מיליארדי פועלים שיוצרים, בונים, עובדים וניזונים.

במערכת שלנו אין בזבוז, והיא מיועדת לאפשר קיום מלא וטוב של כמה שיותר אנשים. גם חלוקת העבודה בה מתוכננת לגמרי. הכל בה מנווט, מפוקח, מווסת ומתוכנן.

זה מדעי? זה מדע בדיוני

לאור הקפיצה הדרמטית ביכולות החישוב, ביצור ובביו-טכנולוגיה, מתרחשת מולטי מחשביזציה של כולנו; בעצם של הכל. מחשבי העתיד; השבבים, לא יהיו עוד כלי נפרד, אלא חלק מלווה וכמעט לא מורגש של כל אובייקט.

וזה אומר שהם יהיו בקיבה שלנו, בכליות ובמוח, אבל הם יהיו גם בתוך זרעי עגבניות שיצמחו, ובתוך בעלי חיים שיגודלו לצרכי מאכל, כל ביצה למאכל, ובכל מסוע של מפעל. כל השבבים האלה מחוברים, כמובן, לרשת אחת; מערכת להפעלה וויסות.

מה זה השטויות האלה?

שטויות? לא בטוח! כבר בימינו אפשר לראות את הניצנים של הפרומו. תכנת וויז, למשל, מצליחה לווסת, באופן ראשוני, את הנסיעה בכבישים, בכך שהיא מאפשרת לננו לדעת איפה פקוק.

אנשי תורת המשחקים ותורת הרשתות עוסקים לא מעט בשאלות של ויסות בתוך רשת; למשל ברשתות כבישים עתידיות. ודגמים ראשוניים של מכוניות עצמאיות וממוחשבות שנוסעות לבד כבר יש.

ובאשר למחשבים. הסלולרי שלכם חזק יותר ממחשבי הענק של משרד ההגנה האמריקאי בשנות החמישים. השבבים הולכים וקטנים, הופכים זולים וזמינים, ובהחלט סביר שיהפכו לחלקיק שנמצא בכל מקום.

ובכל זאת, מה שמקשה לחזות הוא הגורם האנושי. לפחות כרגע, אנחנו, בני האדם, בלתי נשלטים. אנחנו לא ניתנים לוויסות ואנחנו בהחלט לא צפויים. הלב רוצה להאמין שגם נישאר כאלו. אבל מבחינה מדעית, הלב בכלל לא עסוק באמונה. מדובר בלא יותר ממשאבה משוכללת.

ומה זה אומר מבחינה כלכלית וחברתית?

ובכן: כלכלה, בדרך כלל, מוגדרת כתחום שעוסק בחלוקה של משאבים בתנאי מחסור, אבל כאן אנחנו מדברים על קן נמלים שגדל ומתכווץ בהתאם לכמות המשאבים בעולם. הקן הזה מתאים את עצמו לסביבה. כשיש תקופת שפע הוא יכול להתרחב ובתקופות של מחסור הוא מתכווץ; מווסת חלקיקים שלו החוצה, או במילים אחרות; ממית חלק מבני האדם שמרכיבים אותו. הכל הרי מתוכנן מראש ברמת המערכת כולה.

זה כמובן אומר שאין טעם במסחר בין אישי. הרי תפקיד המסחר הוא לתאם בין צרכים. כשחסר לי דבר ולך הוא מיותר, אנחנו מחליפים. אבל, בחברה כזו, אין שוק למוצרים וגם אין שוק עבודה. אין אבטלה ואין בזבוז. כל רכיב מנוצל בדיוק לצורך קונקרטי.

וכאן מגיע הזמן לשאלות: אם אין שוק, מי מנהל את המערכת? האם יש מישהו חיצוני שמנהל אותה? האם יש מעמד כלשהו של אנשים ששולט בה? מי מתכנן אותה ומזין את הקריטריונים הערכיים שעל פיהם יוחלט, למשל, מתי מווסתים מישהו?

אז מה, עתיד כזה הוא טוב או רע?

כמו בכל סיפור פילוסופי; התשובה מורכבת. בעולם הזה לכל אחד יש בדיוק את כל מה שהוא צריך. אבל זו חכמה קטנה; הרי בעצם כל אחד מתוכנת לרצות את מה שיש.

ובכלל, מי זה "כל אחד"? מה זה "אדם"? האם אפשר עדיין לדבר על אינדיבידואל בהקשר שלנו? האם "אני" הוא אני נפרד? אולי בעצם אין "אני" ואין "אנחנו". מה שיש היא מערכת אחת עם רכיבים רבים. יש "אחד", והאחד הזה הוא ה"קן". ואם זה כך, האם זה טוב?

מצד אחד, אין עוני ואין רעב. המערכת דואגת גם לאהבה ולסיפוק מיני. אבל, מצד שני, אין בחירה חופשית, שהרי כל אחד מאיתנו הוא רכיב במערכת; גם הרצון שלו נקבע על ידי שבבי מחשב. אם חשוב לך בטחון כלכלי, לך על זה! חשוב לך חופש? תברח מפה!

אז מה?

האם מיציתי את כל האפשרויות? לא. האם הניתוח שלי הוא היחידי האפשרי? לא. סביר שיש טובים ממנו. ולמה מעניין אותי לכתוב ככה? ובכן, זה קשור לעמדות הכלכליות-פוליטיות האישיות שלי. והנה הן.

אני מאמין שהקפיטליזם של ימינו הוא משטר פרימיטיבי. לא יתכן סדר חברתי שבו לאחדים יש הכל ולרבים מאוד כלום. לא יתכן שעושר רב כל כך מצטבר אצל אחדים ומיליארדים חיים על סף רעב.

ומבחינה רגשית וחברתית? לא יתכן שמנקה השירותים ייחשב לאיש נחות. לא יתכן שהחיים שלו יהיו בזבל (תסלחו לי), גם אם התרומה שלו פחות נדירה מתרומת החוקר המדעי. כולנו שותפים בקיום החברה הזאת; האנושות.

אז מה אני? סוציאליסט? סוציאל דמוקרט? קומוניסט? זו שאלה טובה. היא טובה, כי כל ההגדרות האלה, בעיני, הן אנכרוניסטיות (לא רלבנטיות לזמן שלנו). המציאות רצה קדימה וצריך להמציא מושגים חדשים. מרקס חשוב מאוד. גם קיינס וגם האייק ועוד רבים. אבל הם חשובים כבסיס שממנו צריך ללמוד ועליו יש לעבוד. הטכנולוגיה טסה קדימה ומשנה את החברה ואותנו. הצרכים משתנים וגם האפשרויות. יש הזדמנויות חדשות ויש אסונות אפשריים.

אז מה? מהפכה? בכלל לא. בסוגיות הקונקרטיות אני תומך בדרך כלל במרכז–ימין כלכלי (סגנון ראש הממשלה נתניהו וחבריו). אבל מדוע הסכיזופרניה הזו?

כי אני חושב שהמערכת שלנו הקפיטליסטית, זו שאנשי השמאל קוראים לה בחוסר אהבה - המערכת הניאו-ליבראלית, פועלת כרגע ועדיין לא ניתן להחליף אותה. כרגע צריך לדאוג שלא תקרוס על כולנו. מדוע? מפני שאי אפשר לנסוע 200 קמ"ש ולהעביר לרברס תוך כדי. השינוי צריך להתפתח באופן "טבעי" ומתבקש למצב הטכנולוגי ולאפשרויות שהוא מייצר.

ובפועל? המצב מורכב. מצד אחד, אין עדיין אפשרות פרקטית-טכנולוגית לשינוי: הנה, ראו כיצד נעלמו והתמוססו מחאות עולמיות בסגנון המחאה החברתית שלנו. הן התמוססו בתוך המערכת הקפיטליסטית. היא חזקה יותר.

ובכלל, איזה משטר נייצר? מהו המשטר הנכון? עדיין אין הסכמה בינינו ועדיין, לדעתי, אין הבנה מלאה של האפשרויות. אבל יש גם צד שני. והצד הזה כבר בא לידי ביטוי במחאות של הקיץ הקודם. זהו האינטרנט.

באיטליה כותב פילוסוף מעניין מאוד. שמו אנטוניו נגרי. הוא קומוניסט שנחשב בעבר לקיצוני. מהפכן באופיו, ואפילו ישב בכלא כמה שנים. ביחד עם הפילוסוף מייקל הארטד הוא פרסם שלושה ספרים מעניינים. הטענה העיקרית של נגרי היא שבתקופה שלנו מתחילה להיווצר הזדמנות טכנולוגית לשינוי. הזדמנות שמייצרת טכנולוגיית האינטרנט. אבל על כך בעתיד.

והזמנה

רוצים לדבר ולהתווכח על כל דבר שעולה בטורים. על כל נושא. על הטור הזה ועוד ועוד. אני מזמין אתכם לעמוד הפייסבוק שלי.

ד"ר אושי שהם קראוס , מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. מוזמנים ליצור קשר דרך עמוד הפייסבוק שלי , ולהאזין לתכונית הרדיו שלי "קצה הקרחון ", ימי ד', 12.05-13.00, ברשת א' של קול ישראל.