'להיות פליט זה להיות הירואי ובעל תושייה'

לפני למעלה משנתיים הגיעו הסופרת תמר ורטה זהבי והעורכת רונית רוזנטל למסיבה אפריקנית שערכו מתנדבים למען פליטים מאריתריאה ודרפור. "היו שם מוזיקה, ריקודים, תלבושות ססגוניות, פנים אפריקניות מחייכות ועצובות מבט", מספרת ורטה זהבי. "רונית, שהיא מוזיקאית יוצרת ומתופפת, נסחפה אחר המוזיקה - ואני, שאוהבת לדבר, פטפטתי עם כל מי שלא רקד".

בסוף המסיבה החליטו השתיים להמשיך לשמור על קשר עם מבקשי המקלט. אלו רצו ללמוד עברית, "אז קפצנו למים והפכנו למורות אולפן במסגרת המערך של מתנדבות ומתנדבים ללימוד עברית בירושלים".

מתוך "מולו וצגאי". חוויות שהפכו לספר(איור: סילביה כביב)

"בחודש הראשון לימדנו את האל"ף בי"ת העברי", היא מוסיפה. "התלמידים היו ממש רציניים וצ'יק צ'ק למדו לפענח את האותיות. בשלב הבא בקשנו מתלמידנו - שהפכו לחברינו - לספר על זיכרונות ילדות שלהם, ומאוחר יותר על סיפורי הבריחה שלהם. בכל פעם סיפר אחד מהם על אנקדוטות מחייו, ואנחנו ישבנו מרותקים והאזנו. שיעורי העברית שלנו הפכו לסוג של טיפול בפוסט-טראומה. בתום המפגש רונית ואני עיבדנו את הנאמר לסיפור בעברית קלה, ובמפגש הבא קראנו אותו ביחד. כך נבנה חומר הלימוד שלנו.

"אגב, בדרך זו מבקשי המקלט למדו עברית במהירות מדהימה. הסיפורים האישיים שסופרו, חיברו בין כולנו והפכו את שיעורי העברית למפגש אנושי עמוק. וכמו שקסטה (שכעת כלוא במתקן 'חולות') נהג לומר - הפכנו למשפחה".

עיר מקלט 

התוצאה של המפגשים הטעונים והמרתקים הללו היא הספר "מולו וצגאי", ספר ילדים חדש עם איוריה של סילביה כביב, המבוסס על סיפורם האמיתי של ארבעה פליטים: ג'מה אימאם, קסטה זרסנאי, דניאל יוהנס ועבדו אדם, שרואה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. העבודה על הספר נעשתה בהתנדבות, וכל הרווחים ממנו יוקדשו לצורכי מבקשי המקלט, ובקדימות ראשונה להקמת פעוטון לילדים סודנים ואריתראים בירושלים.

סיפורם של הפליטים שבהשראתם נכתב הספר כעת שונה - וכך גם מצבם בהווה. דניאל עובד באכסניה בירושלים ולומד להיות מתורגמן רפואי בבית החולים "שיבא"; עבדו כלוא כיום במתקן "חולות" ומשתוקק לכתוב ספר שני; ג'רמה עובד כפועל בניין בירושלים; קסטה שנכלא באריתריאה כיוון שביקש להמשיך בלימודיו ולא לשרת בצבא, נכלא גם בישראל מחודש ינואר ב"חולות".

ההחלטה לפרסם את הספר לא נבעה מתוך מצב הומאניסטי אופטימלי כפי שבא לידי ביטוי במפגשי לימוד העברית. "שנה חלפה כאילו בנעימים", מסבירה ורטה זהבי, "ואחריה הגיעו אימת הכליאה והגרוש. פתאום הסיפורים שכתבנו קיבלו משמעות חדשה. מבקשי המקלט רצו שהישראלים יכירו אותם ויבינו כמה קשה, וגם כמה הירואי, זה להיות פליט. מולו וצגאי, גיבורי ספרנו, הם בבואה של חברינו מבקשי המקלט: הם בעלי תושייה, אמיצים, יוזמים - ועל אף הטראומות שחוו הם לא איבדו אמון בסיסי בבני אדם".

"הניצוץ לספר ניצת כששי, אחד הפעילים הראשיים בירושלים למען הפליטים, בא לבקר בשיעור העברית שלנו. באותו שיעור סיפרו החברים על לחשים וקמעות המצילים אותם מיריות אקדח ודקירות סכין. שי, שהוא בוגר 'בצלאל', נדלק על העניין, ואמר שחייבים לעשות קומיקס על גיבור-על אפריקני. באותו לילה התגבש בי במהירות הסיפור.

ג'רמה, קסטה, דניאל ועבדו - הפליטים שבהשראתם נכתב הספר

"חשבתי על סיפורי מסע כמו 'הקוסם מארץ עוץ', 'נילס הולגרסן' או מרקו ('הלב'), שבהם הגיבורים מוצאים בתוכם כוחות ומשאבי התמודדות שלא הכירו. מאחר שספגתי במשך כשנה וחצי את סיפורי אפריקה של מבקשי המקלט - חיות טרף, ג'נוסייד, לילות חשוכים המאפשרים בריחה ולילות ירח מלא שבהם כל הכפר ער עד הבוקר - סיפור הפליטים סיפר את עצמו".

עוד מעט, עוד קצת

הסיפור היפה והנוגע ללב, מגולל את מסעם הקשה והפלאי של התאומים מולו וצגאי, שאמם שלחה אותם מהכפר שלהם לאחר שזה עלה באש. זהו לא רק סיפור על פליטות, אלא גם סיפור סוחף מאוד שניתן להגדירו כסיפור מתח לילדים קטנים, שכמעט ולא ניתן למצוא כמוהו בספרות העכשווית לילדים.

"את הסיפור כתבתי במכה אחת", מספרת ורטה זהבי. "קמתי כהרגלי בארבע בבוקר - ובשש הוא היה. ואז התחילה עבודת העריכה המשובחת של רונית. רונית דאגה להעביר את הקול המספר של חברינו: קול מתומצת, מדויק, לא רגשני, מקמץ בשמות תואר, והעיקר בלי סחיטות רגשיות. הסיפור אינו מגיר דמעות, אלא מספר על ילדים מגניבים בעלי תושייה".

כמי שכתבה רבות על יחסי יהודים-ערבים בישראל, וכעת על נושא הפליטים. כיצד שלובים החיים "האמיתיים" עם העבודה היצירתית שלך?

"אצלי הכל מתערבב. האקטיביזם המציאותי מתעכל אצלי באמצעות כתיבה. כשהשתתפתי, למשל, בהפגנות מבקשי המקלט בתל אביב, לרגע חשתי שאני עם נלסון מנדלה ולרגע עם מרטין לותר קינג (שני מנהיגים שכתבתי את סיפור חייהם). זה היה בלבול עוצמתי. עם השנים נוצר אצלי מנגנון תרפויטי כזה: אני חווה מציאות אכזרית וחייבת לרקוח ממנה סיפור כדי לשמור על שפיותי. כשהחברים שלי קיבלו זימון ל'חולות' ממש התחרפנתי מרוב כאב, זעם, וחיפשתי בקדחתנות דרכים למנוע את כליאת החפים מפשע במחנה ריכוז הנוראי הזה. הכתיבה המשותפת של הספר והוצאתו לאור הוציאה אותי טיפ טיפה מתחושת חוסר האונים".

קורותיהם של הילדים זכו לאיורים מרהיבים, כאמור, מאת סילביה כביב ("כולם בטוחים שהמאיירת של הספר אפריקנית, אבל סילביה היא ירושלמית ממוצא ארגנטיני"), המעבירים היטב את אווירת הפליטים, כמו גם את הפנים המיסטיים שבסיפור. "ללא ספק - האיורים עושים את הספר", קובעת ורטה זהבי. "סילביה כביב באה למפגשים שלנו, הכירה את החברים והתבוננה בהם בעיני האמנית שלה. היא ביקשה מהם לצייר זיכרונות מכפריהם, ממחנות הפליטים ומהדרך: כדים, עצים, בעלי חיים, נופים. החברים ציירו. זה היה ממש מפתיע לגלות שמבוגרים שלא ציירו מגיל שמונה, הצליחו לצייר יפה כל כך. ציוריהם נתנו לה השראה לאיורים של הספר".

האם את מאמינה שבכוחה של ספרות לשנות דפוסי התנהגות ומחשבה, גם בעידן הנוכחי?

"אני מאמינה שבזמן קריאת ספר, תפיסת עולם מובנת יכולה להיסדק, ובגדול. ברגע שקליק ההזדהות נוצר עם אחת הדמויות - הקוראים שבויים, והדמות שאיתה מזדהים בכל לב יכולה להיות פלסטינית מעזה, פליט מדרפור או כל מי שייבחר על ידי הסופר. הזדהות הוא מנגנון מופלא שלעתים מנוצל לרעה".

ורטה זהבי מוסיפה שבמפגשים השבועיים עם הנערים, עלו המון

רגעים של אינטימיות אנושית שאין כמותה. היא נזכרת במפגש מיוחד שנחרת בזיכרונה, כאשר פליט בשם דניאל סיפר איך יצא למסע האישי שלו. "דניאל בן ה-16, התלמיד המצטיין של בית ספרו, עמד בפאתי אסמרה עם חבר. הם ברחו מארצם וממולדתם, ולא היה להם מושג לאן. דניאל, שהוא נוצרי אדוק וכל כולו אמונה, התפלל וביקש מהאל שינחה את דרכו. כשהוא סיים את תפילתו, הוא אמר לחברו שתפילתו התקבלה. הם יצאו לדרך שהובילה אותם אל מעבר לגבול. נס. דניאל סיפר לנו על המסע שלו, כשהבעת פניו היתה מרוכזת כבחוויה מיסטית", היא מספרת בהתרגשות. "כולנו היינו ממוגנטים אליו, ואני חושבת שכנראה שכל אחד שחווה נס על חייו, כמו בסיפורי ניצולי שואה, חווה גם השגחה פרטית".

מאורע נוסף ומצמרר במיוחד התרחש בתקופה שההסתה נגד מבקשי המקלט היתה בעיצומה, דניאל סיפר שהוא כתב על דף נייר את כל הנאצות שמוטחות בו ובחבריו: מסתננים, אנסים, גנבים, חולי איידס, חיות אדם - ועוד. אחר כך הוא חיבר תפילה שבה הוא התחנן לאל שיסלח לעולבים בהם, ושיגרום להם להבין שהפליטים הם בני אדם שרק רוצים לחיות בכבוד".