"זו מחווה לפינה אבל גם לריקוד שהוא חיי"

במלאת חמש שנים למותה של פינה באוש, מעלה הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שיינפלד עבודת סולו חדשה כהומאז' לידידות שנולדה במקרה ונפרשה על פני שלוש יבשות וארבעה עשורים. בחדר החזרות לקראת המופע "פתקים לפינה באוש", שיציג בסוף החודש בפסטיבל מחול שלם בירושלים, היא מספרת על תקופת הלימודים המשותפת בניו יורק, על החיבור המיסטי ועל הקשר היהודי שהתגלה בעשור האחרון לחייה של באוש.

הן הכירו בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת באודישנים לבית הספר ג'וליארד. באוש הגיעה מגרמניה שלאחר המלחמה הגדולה. שיינפלד מארץ קטנה במזרח התיכון שאך זה מכבר נולדה. שתי הנערות נחשבו להבטחה. "היינו ילדות וכל מה שרצינו היה לרקוד", היא אומרת, "פינה הגיעה מבית הספר של קורט יוס וכבר אז נחשבה לעילוי. היא היתה רקדנית מופלאה. אי אפשר היה להוריד ממנה את העיניים. הערצתי אותה. זו היתה אהבה בלי פיצ'פקעס, קשר עמוק מאוד ויוצא דופן. במובנים רבים היינו קרש הצלה זו של זו, אחיות תאומות, נשמות תאומות".

רוקדת עם פינה(צילום: גדי דגון)

למה הכוונה ב"קרש הצלה"?

"פינה היתה בודדה. טיפוס מסוגר וסגפני. היא יכלה לחיות בנינוחות על מלגת הלימודים המלאה שקיבלה אבל בדירה שבה חיה אפילו לא היו רהיטים. היא ישנה על מיטת שדה ולא אכלה בכלל. אני חושבת שבמידה מסוימת היא חיבקה את תחושת הקרבנות".

בעבודה החדשה מוקרן על הקיר האחורי קטע ממכתב שכתבה לה באוש במלאת ארבעים שנות חברות. "זה נראה כאילו רק אתמול נפגשנו בג'וליארד. כמה יפה היית. איזו אישיות. הערצתי אותך. ברגע של ייאוש עמוק, לקחת אותי בזרועותייך והענקת לי נחמה. המחווה החמה והנדיבה הזו קשרה ביני לבינך לנצח. זה דרכך - דרך האהבה שלך לעבודה, החיפוש האינסופי, האנרגיה שלך - שמצאתי, גם אני, כוח".

חפצים שומרים על אובייקטיביות. התנועה לא משקרת(צילום: גדי דגון)

התלבטת אם לחשוף את המכתב?

"בוודאי. זה מכתב מאוד קרוב, מאוד אישי ולא צפוי. בסופו של דבר אני רואה בו ערך כיוון שפינה נתפסה תמיד כמרוחקת וצינית. המכתב הזה מציג אותה באור אחר".

באוש חזרה לגרמניה ועשתה לעצמה שם כרקדנית וכיוצרת. שיינפלד חזרה לישראל והיתה שותפה בהקמת להקת בת שבע. אחרי מספר שנים הטלפון צלצל. "פינה הזמינה אותי לגרמניה. היא הציעה לי לנהל את בית הספר של קורט יוס ולהקים להקה משלי. הייתי כבר אמא לשניים ובדיוק התחלתי בדרך עצמאית. התלבטתי. בעלי אמר: 'נסע. פה זה מדבר. לעולם לא יהיה לך כלום'. בסוף קנינו כרטיסי טיסה אבל החלטתי לוותר על הכל", מספרת שיינפלד.

"בלילה שלפני הטיסה חלמתי חלום.הלכתי לאיבוד בתוך יערות מושלגים. האסוציאציות היו בלתי נסבלות. לא יכולתי לדמיין את עצמי חיה במקום שבו נרצחה המשפחה שלי. פינה התקשרה ואמרה: Kommen Sie Bitte. אבל לא לקחתי את הג'וב. החלום הזה הפך לקטע הפתיחה בעבודה".

את מצטערת בדיעבד?

"לא. התחושה היתה כל כך חזקה שלא יכולתי להתנער ממנה. אנחנו בכל זאת דור שני לשואה. אני מאוד שלמה עם מה שעשיתי בחיי. לא מצטערת על כלום. אני מפה. זה המקום שלי ואני חושבת שפינה הבינה את זה".

שיינפלד. לא מצטערת על כלום(צילום: גדי דגון)

הקשר בין השתיים נשמר. שיינפלד הוזמנה להופיע בוופרטל. באוש העניקה מלגות לימודים והשתלמות לתלמידותיה של שיינפלד. הן נפגשו בארץ מספר פעמים. במלחמת המפרץ באוש התקשרה באדיקות מדי בוקר לשאול לשלום המשפחה. באמצע שנות התשעים, במהלך ביקורה האחרון בישראל, גילתה באוש את יהדותה. "אחרי אחת ההופעות היא אמרה לי: 'מחר אני הולכת לפגוש את המשפחה שלי בעכו'. הייתי בהלם כי לא היה לי מושג שיש לה משפחה בארץ. היא סיפרה כדי שאשאל אבל לא שאלתי ועד היום אני כועסת על עצמי. לא רציתי לחטט. אצלנו אף פעם לא דברו על זה. היום ברור לי שזו היתה טעות איומה. אני משחזרת את הרגע הזה כל הזמן בראש".

איך נודע לה?

"לילה קודם הגיע אל אחורי הקלעים בן משפחה. הוא הציג בפניה תמונה של אישה שנראתה בדיוק כמו אמא שלה. זו היתה אחותה. פינה נולדה למשפחה של מתבוללים. היא הוטבלה בכנסייה. רק בדיעבד הבנו שזה היה כדי להגן עליה. זה היה גילוי מרעיש. אני חושבת שבמובן מסוים הערב הזה שיצרתי כמחווה לפינה ולאהבה הגדולה בין שתינו, הוא חשבון נפש וסגירת מעגל בנושא הלא פתור הזה".

"זו התכתבות, דו שיח שמחבר בין שני העולמות שלנו ולא סיפור ביוגרפי על יחסים. זו מחווה לפינה אבל גם לריקוד שהוא חיי. הגוף שלי חי כשאני רוקדת. הריקוד ממלא אותי בשמחה. יום בלי ריקוד הוא יום אבוד וזו תחושה שרק מתחזקת עם השנים. מרס קנינגהם אמר: 'דבר לא נשאר מהריקוד, לא שיר לשים במגרה ולא ציור לתלות על הקיר. דבר לא נשאר מהריקוד מלבד הרגע הזה על הבמה שבו אתה מרגיש חי'. ככה גם אני מרגישה".

כשאני רוקדת הגוף שלי שמח(צילום: גדי דגון)

לאורך כל השנים וגם כעת את משתמשת בחפצים, בוידאו, בטקסט.

"אני אוהבת את הקשר בין האדם לחפץ, לאור ולחושך, למילה. יש משהו אוטיסטי בריקוד נטו ולי זה לא מספיק. גיליתי את עולם האובייקטים כשעזבתי את בת שבע ונסחפתי לתוכו. רציתי לברוח מהדרמה והפסיכולוגיה של מרתה גרהם אל עולם אובייקטיבי. בני אדם מדברים המון. אובייקטים, דוממים. אחרי 17 שנים בלהקה העדפתי לרקוד עם מקל מאשר עם פרטנר אנושי. גומיות, מקלות, קוביות, בדים הפכו לא רק להשראה אלא גם למדו אותי על איכויות התנועה כמו מה זה שווי משקל וקו נקי, מה זה מתח ורפיון, מה זה לרטוט וליפול. משם המשכתי לאור ולחושך ובאופן טבעי הוידאו הפך לפרטנר נוסף".

"כי זה לא ברור מאליו והייסורים אדירים. עד היום, לפני כל הופעה, אני משוכנעת שהקהל לא יבוא. עד היום, בכל פעם מחדש, אני אומרת לעצמי: זו הפעם האחרונה. זה קשה ומפחיד ומלווה בעינויים אבל אז הקהל מגיע ומגיב ואני מתחילה מההתחלה".

"לא קל לשרוד פה. יש שנאה וקנאה וועדות איומות שגוזרות גורלות, אנשים שבחיים לא הגיעו לשום דבר והיום יש להם הזדמנות להשתמש בכוח. לפני כמה שנים קיבלתי טלפון ממישהו שאמר לי: זקנה, את צריכה לרדת מהבמה. רצו להפסיק לי את התקצוב. זה היה נורא. גם עכשיו קצצו, אבל לא אוותר. יש מסר לצעירים ולמבוגרים בכך שאני מסרבת להרים ידיים. אני לא זקוקה לקומפלימנטים, אני צריכה לנוע".