יוצאים למאבק חברתי? האחדות תביא הישגים

פרשת השבוע, פרשת קרח, מלמדת אותנו שיעור על חשיבותה של האחדות הפנימית, בבואנו לצאת למאבק על עניין משותף. בין אם מדובר במאבק חברתי-פוליטי ובין אם זהו מאבק להשגת זכויות עובדים, אם לא נתגבר על המחלוקות הפנימיות - מאבקנו נדון לכישלון.

לכתבות נוספות במדור פרשת שבוע כלכלית

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה: (במדבר טז, 3-1)

קורח מאגד ומחבר סביבו מגוון אנשים כדי למרוד בהנהגה של משה ואהרון ולהחליפה. מטרתם של האנשים שאיגד סביבו היתה זהה, אולם המניעים שלהם היו שונים:

קורח עצמו, שהיה משבט לוי, פעל אולי מתוך קנאה; דתן ואבירם, לפי הפרשנים, היו שני האנשים העברים שהתקוטטו במצרים, כאשר היה משה נער בבית פרעה, ולהם חשבון פתוח עם משה שהעיר להם הערות בעבר; ואילו און בן פלת, מצאצאי שבט ראובן, הביע אולי את התסכול השבטי מכך, ששבט הבן הבכור לא קיבל את המשרות החשובות. אליהם מצטרפים 250 נשיאים בעלי מניעים אידיאולוגיים: הם היו נושאי תפקיד בעם, והתנגדו לכך שמשפחה אחת מרכזת אצלה את כל סמכויות השלטון.

אומרת המשנה (אבות ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שׁמים סופהּ להתקיים; ושאינהּ לשם שמים אין סופהּ להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הִלֵּל ושַׁמַּאי; ושאינהּ לשם שמים? זו מחלוקת קֹרַח וכל עדתו".

המשנה כלל אינה מזכירה שהמחלוקת היתה למעשה בין קורח ואנשיו למשה ואהרון, אלא מתייחסת ספציפית למחלוקת שהיתה בין קורח והאנשים שאסף מסביבו, קרי - עדתו. קורח ואנשיו לא הצליחו לשכנע את העם ולהוביל את המרד, משום שהיו חלוקים בינם לבין עצמם, ולכן מחלוקת כזו אין סופה להתקיים.

קורח אסף סביב מטרה משותפת אנשים, שמניעיהם להצטרפות היו שונים ואף סתרו זה את זה. בסופו של דבר, הם רצו לא רק להחליף את ההנהגה, אלא שכל אחד מהם בנפרד רצה להיות המנהיג הבא.

משה כמודל לחיקוי: לא ניצל כספי ציבור

בבואנו להקים ועד עובדים, אשר מטרתו לשמר את זכויות העובדים, מומלץ לוודא כי גם המניעים להצטרפות יהיו מאוחדים ולא סותרים. נציגות עובדים, המורכבת מאנשים המתחרים ביניהם על משרת ההנהלה, עלולה בסופו של דבר להתפורר מבפנים, ולא להחזיק מעמד לאורך זמן.

(במדבר טז, 15)

"לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". מסביר רש"י: "לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדיין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי".

כשקורח ועדתו מלינים על משה, הוא מזכיר להם כי לעולם אינו משתמש בכספי הציבור, שלא לצורך תפקידו. כדוגמה לכך הוא מביא נסיעות משפחתיות שלו, שבהן הקפיד לא להשתמש בטובות הנאה מכספי הציבור, אף על פי שהן נבעו מכורח תפקידו (כדי שיוכל להתפנות לשחרור בני ישראל ממצרים לקח את אשתו ובניו לחותנו במדיין). האם גם בימינו יכול משה להיות מודל לחיקוי בעניין נסיעות על חשבון המעביד או הציבור...?!

מרים שפיר היא יועצת קריירה ומחברת הספר "רעיון עבודה שבועי" - היבטים תעסוקתיים בפרשות השבוע