בטיפול: מה עושים עם כל הבדידות הזאת?
מעגל קסמים: אנשים בודדים הזקוקים לאהבה, רק מרחיקים מעצמם את אלו שהכי יכולים לעזור להם. למה זה קורה וכיצד ניתן לעצור את המעגל? על ספת המטפל
שירה (שם בדוי), בת 37, פנתה אליי עקב קושי למצוא זוגיות. "אני פוגשת גברים, אני מאד רוצה זוגיות וילדים, אבל זה לא עובד לי", אמרה. במבט ראשון לא הבנתי איך זה. שירה הייתה פשוט מקסימה, ואני בטוח שתמיד משכה את תשומת ליבם של לא מעט גברים מסביבה. "מערכת היחסים הרצינית האחרונה שהייתה לי נגמרה לפני כחמש שנים ומאז לא היה לי שום קשר רציני", סיכמה.
"למה הסתיים אז הקשר?"
"אני רציתי כבר להתמסד והוא עוד לא היה מוכן, הוא רצה חופש".
"את יכולה לספר לי קצת יותר על קשרים שהיו לך לאחרונה?"
"לפני שבועיים פגשתי בחור שמצא חן בעיני. כשמישהו מוצא חן בעיניי אני רוצה שהוא יראה לי שהוא רוצה אותי, שיתקשר, שייזום, שירצה להיות יחד בסופי שבוע. אם הוא לא עושה את זה אני מתעצבנת ומאוכזבת".
"ומה את עושה אז?"
"אני מסמסת לו, אומרת לו את זה, או פשוט מתייאשת ואז כבר אין לי חשק אליו יותר. תמיד אני מגיעה לשיחות של יחסינו לאן אחרי כמה שבועות. אין לי כח לזה יותר. מה כבר ביקשתי? שגבר ירצה אותי ויראה את זה. זה לא משהו מאד גדול לבקש, נכון?"
"נכון. כולנו רוצים שיאהבו אותנו. זו חוויה בסיסית", השבתי. לפתע חשתי דקירה בחזה, שסימלה בעיני את כאב הלב ששירה הרגישה. הפער בין הבחורה המקסימה שישבה מולי לבין חוסר ההצלחה שלה לבנות לעצמה קשר היה פשוט בלתי נסבל.
המשכנו לדבר ולהכיר את עולמה הפנימי של שירה קצת יותר לעומק. לאחר כמה פגישות שירה פנתה אליי באופן ישיר: "אין לי סבלנות לטיפול ממושך, לחפור עכשיו בקשר שלי עם ההורים שלי וכל זה. אני רוצה פתרונות, אני רוצה כלים פרקטיים". הרגשתי עכשיו ששירה עושה לי את מה שהיא עושה לגברים אחרים שהיא פוגשת. כשנמצאים בטיפול, הקשר שנוצר עם המטפל הופך להיות מיקרוקוסמוס לקשרים אחרים בחייו של המטופל, וניתן ללמוד ממנו בסביבה תומכת ואמפאטית, אודות מה האדם עושה שמכשיל אותו בחייו מחוץ לחדר הטיפולים.
שתקתי.
"זה לא מתאים לי השתיקה שלך עכשיו. אני רוצה לעבוד".
"מה את מרגישה עכשיו שירה?"
שירה השתתקה.
"אאמממ... אני בודדה. מאד".
אנשים מגלים הרבה פרטים לא מחמיאים על עצמם בטיפול, אך אחד הדברים שהכי קשה להודות בהם, זה עד כמה בודדים הם מרגישים מחוץ ולפעמים גם בתוך מערכת היחסים. "הטרגדיה של הבדידות שלך, שירה, היא שמערכת יחסים אותנטית יכולה להעניק לך כל כך הרבה, ויחד עם זאת, נראה כי כרגע את הכי פחות מסוגלת לייצר אחת כזו", השבתי. "נכון. בגלל זה אני פה", השיבה בגרון חנוק.
להדוף במקום לקרב
בדידות היא אחד מהפצעים הפסיכולוגיים הכואבים ביותר, אך יחד עם זאת המוזנחים ביותר שקיימים. לבדידות יש נטייה להתחפר עמוק בנפשנו ולאחוז בנו בדרכים שונות. ראשית, יש לה נטייה לייצר דפוסי מחשבה תבוסתניים שמייצרים רגשות של ערך עצמי נמוך וחוסר תקווה. אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל אחרים באופן שלילי יותר, וכתוצאה מכך מתנהגים באופנים כאלה שהודפים מעלינו את אותם אנשים שהיינו רוצים מאד לקרב. האופן שבו שירה הדפה מעליה בני זוג פוטנציאלים היה לרצות מעט יותר מידי, ולהיראות נואשת בעיני הגבר שמולה. שירה לא קיבלה את מה שהיתה צריכה מכיוון שהיא הייתה זקוקה לכך יותר מידי כדי לאשר את קיומה.
אהבה אמנם מקלה מאד על כאב הבדידות, אך שום מערכת יחסים אינה יכולה להעלים אותה לגמרי. יחסים נעים על הציר של מיזוג ובדידות, כאשר במערכת יחסים בריאה האדם אינו מחפש להתמזג עם האחר מחד, ואינו משתמש באחר כמגן אנושי בפני תחושת בדידות אינהרנטית מאידך. במערכת יחסים בריאה, האדם מסוגל להתייחס באמפטיה ובחמלה לאחר שמולו, על רגשותיו וחששותיו כאדם נפרד, והוא אינו מתייחס אליו באופן לא מודע ככלי שאמור לשרת את צרכיו בלבד. שירה, שהיתה אפופה בחרדה עקב בדידותה המתמשכת, נאחזה בכל כוחה בגבר שמולה כדי לא לטבוע בים הקיום שלה.
בנוסף, כאשר אנחנו לבד תקופה ארוכה, "שריר מערכות היחסים" שלנו – השריר הדמיוני שאחראי על מיומנויות התקשורת שלנו, היכולת לראות את הדברים מפרספקטיבה של האחר והיכולת לראות ולהבין איך אחרים מרגישים – נחלש. וכך, בדידות מביאה עימה עוד בדידות, עד כי רבים, כמו שירה, נתקעים במעגל הקסמים האכזר הזה. דוגמאות נוספות יכולות להיות למשל: שימוש בשפת גוף סגורה, דיבור יתר באופן שחונק את השיחה, חשיפה של חסרונות ונקודות חוסר בטחון עם אנשים שרק הכרנו, או פחד משתק שגורם לנו להתנהג באופן שמזמין את התוצאה שממנה בדיוק רצינו להימנע.
"שירה", חייכתי, "יש לי כלי פרקטי בשבילך".
"או! עכשיו אתה מדבר! סוף סוף יש תמורה בעד האגרה!"
"דיברנו הרבה על הלך המחשבה שלך של מה יוצא לי מהדייט, ובאיזו מהירות".
"נכון".
"אני רוצה שבדייט הבא ייצא לך רק דבר אחד. תצא לך הפרספקטיבה, נקודת המבט של הבחור שיושב מולך".
"למה אתה מתכוון?"
"בדייט הבא אני רוצה שתרפי מההתרכזות העצמית לרגע. תנסי להיכנס לנעליו, לדמיין את עצמך במקומו, להבין איך הוא מרגיש. תנסי להתייחס אליו מבלי לחשוב איך הוא מקדם אותך או מה הוא חושב עליך. תנסי לחוות אותו במלואו באופן לא אנוכי, כזה שמאפשר הכרות עם כולו ולא רק עם החלקים שיכולים לשרת אותך".
"אני לא יודעת אם אני אצליח להתמיד. אני יותר מידי מרוכזת ברצון שלי".
"אז תשני את המטרה. תסתכלי על כל פגישה כעבודה על שריר הזוגיות שלך שהתנוון עם השנים, במקום להתייחס אליה כחלק מהמרדף אחרי אהבה. זה כמו במפגשים בינינו, שירה. אי אפשר לרדוף אחר התגמול שמתקבל מהם או לבקש אותו באופן מודע, כי הוא נגרם ונוצר באופן עקיף, כתוצאה מהאינטראקציה בינינו".
"או שאולי אני אפסיק לצאת ופשוט אאמץ לי כלב", היא צחקה.
בהמשך עבודתנו נגענו שירה ואני לא פעם במטען הרגשי שאיתו היא באה וביכולת שלה לאהוב. כאשר מטען האהבה שבאנו איתו מהבית דל, החיפוש שלנו אחר בן זוג מגיע מהזדקקות ומתחושה של ריקנות ובדידות. במצב כזה, מטבע הדברים, נקודת המבט שלנו היא על עצמנו ועל הצרכים הלא מסופקים שלנו. אהבה בוגרת, לעומת זאת, מגיעה ממקום של שפע ושל עושר, מאוריינטציה של צמיחה. אם לסכם את כל התורה על רגל אחת, שירה "אהבה מכיוון שהיא היתה זקוקה", בעוד שבהמשך הדרך היא הצליחה לפתח גישה של "אני זקוקה מכיוון שאני אוהבת".
רועי צור, מטפל פרטני וקבוצתי. עובד עם יחידים וזוגות על מציאת זוגיות וקשיים במערכות יחסים.
לפנייה לכתב/ת 
