תרגיעו, תנו קצת שקט / ביקורת טלוויזיה
לגרנט יש באג בסיסי, איווניר בא לחנך את השחקנים ולחמן לא סותם את הפה. וגם: "הדאחקה" של אבי רצון. צביקה נעים עם תובנות על שידורי המונדיאל
תשכחו מדני נוימן.
בואו נניח אותו בצד (העיסוק בו כבר מייגע ושחוק) ונבחן את יתר נבחרת הפרשנים במונדיאל.
חגיגת מונדיאל ב-ynet ספורט:
- ארבל ונוימן נשלחו לנטאל, הורסקי שידר מהארץ
פורטוגל נקרעת לגזרים אחרי התבוסה
חגיגה גרמנית בלב ת"א. צפו
ומקס הלמור ממשיך לדייק בניחושים
צפו: מסי שובר לילד ברזילאי את הלב
המחנך. מוטי איווניר גם מביא איתו נקודת מבט של מאמן ונראה שהוא מתכונן היטב לשידור, מכיר את הכדורגלנים עליהם הוא מדבר (אפשר לזהות מתי פרשן מדבר מתוך דף נתונים ומתי מתוך תשוקה של מי שראה את השחקן במפגש זניח בליגה האיטלקית). בשונה מגרנט האינטונציה שלו יותר מחזיקה שידור, אבל לפעמים הוא נופל לעמדת "המורה מוטי", זה שבא לחנך את השחקנים הסוררים. את הנאומים המטיפניים לפוגבה או לשחקני איראן וניגריה אפשר להשאיר להרצאות במכון וינגייט.
הידען. לאייל לחמן יש ידע עצום (תשכחו מדפי נתונים, הכל בראש) ואת ההתלהבות שהיא בדיוק תמונת המראה של גרנט. העניין הוא שלחמן מדבר כאילו הוא חושש שכל רגע טכנאי מתוסכל של ערוץ 1 עלול לכבות לו את המיקרופון ולא יאפשרו לו לחלוק עם העולם את הידע הרבה שהצטבר אצלו. הוא יורה נתונים בקצב מבהיל, מפליא במשפטים ארוכים שיכולים להתחיל ב"פציעות אופייניות של ספרינטרים" ולהסתיים ברשימה מפורטת של השחקנים השמאליים בנבחרת גאנה. זה אחלה, אבל תרגיע, אייל. לפעמים אנחנו רוצים רק קצת שקט ולשמוע את רחש הקהל שמתבאס אחרי עוד בעיטה של שחקן גנאי לשמיים (וכן, כבר הבנו שזו לא הרגל הטבעית שלו).
הבנו שזה לא הרגל הטבעית של השחקן הגנאי. לחמן(צילום: ראובן שוורץ)
ושתי הערות לסיום
הכי צפוי שיש (1): במחצית המשחק של איראן זה הגיע ואבי רצון הבריק עם דאחקה בסגנון "אני התרשמתי מהג'ל המועשר בשיער של חלוץ איראן". יש בדיחות שהן כל כך עבשות שעדיף להשאיר אותן מחוץ לאולפן. יש גם פרשנים כאלה.
הכי צפוי (2): במשחקים שמשודרים בערוץ 2 לא ממש סופרים את טקס ההמנונים ולא פעם קוטעים אותם בגסות. מעבר ל'גרידיות' של הערוץ המסחרי שחותך לפרסומת, מעבר לכבוד המינימאלי שראוי לתת להמנון לאומי, לפעמים הם פשוט מפספסים יופי של רגע טלוויזיוני מרגש.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
