חמאס חטף, וחוטף מכה אסטרטגית
חטיפת הנערים פתחה פתח לקברניטים לחדש את המאמץ לסיכול השתלטות חמאס והאיסלאם הקיצוני על הרשות הפלסטינית. בשלב זה המבצע להשבת החטופים מודיעיני בעיקרו. זה עלול אפילו לקחת שנים
מה שנשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי עושה לאחים המוסלמים מיולי 2013 - עושים כעת ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון לחמאס. כפי שא-סיסי פועל בשיטתיות למנוע "תחייה פוליטית" של האחים המוסלמים במצרים, ממשלת ישראל פועלת באמצעות צה"ל ושב"כ לסכל אפשרות שחמאס, תנועת הבת של האחים המוסלמים במצרים, ישתלט על הרחוב הפלסטיני ביהודה ושומרון. אלא שקיים הבדל ברור: ישראל פועלת בימים אלה בשיטתיות וביסודיות נגד חמאס, אבל בלי ברוטליות ובלי אלימות. הסגנון של א-סיסי הוא אחר, המטרה היא אותה מטרה בדיוק.
כבר שנתיים לפחות חוששים במערכת הביטחון מזליגה של האיסלאם הפוליטי ושל האיסלאם הקיצוני לגבולותינו ולתוך יהודה ושומרון. הראשונים שהתריעו היו אנשי חטיבת המחקר באגף המודיעין בצה"ל. בשב"כ היו מוטרדים פחות. החשש התגבר כשיו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ואיסמעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס בעזה עד לאחרונה, הודיעו על פיוס, והחשש המוגבר הזה הפך לכמעט-פאניקה כשהתברר שהאיום מתממש, כלומר שהפיוס מתחיל לקרום עור וגידים בדמות ממשלה משותפת. הכמעט-פאניקה הפכה להיסטריה עם השתלטות דאעש ("המדינה האיסלאמית של עיראק והלבנט"), הפועלת בהשראת תורתו של בן לאדן, על צפון עיראק.
ידיעות נוספות בנושא:
אפשר לומר היום שבירושלים רואים בסכנה הנשקפת לישראל מהאיסלאם הקיצוני הג'יהאדיסטי, סכנה כמעט שוות ערך לזו הנשקפת מתוכנית הגרעין הצבאית של איראן. חטיפת הנערים העניקה לקברניטים בירושלים הזדמנות לעשות מה שחשבו לעשות ממילא. חמאס עשוי להיווכח שהחטיפה העניקה לו אמנם כמה נקודות זכות בתודעת הרחוב הפלסטיני, אבל זה הישג לטווח קצר. בטווח הארוך חמאס עלול לאבד בגלל החטיפה את הסיכוי להגשים את המטרה האסטרטגית שלו - להשתלט פוליטית ופיזית על הזירה הפלסטינית ובעיקר על הגדה המערבית. עזה הרי כבר בידיו.
לאזרחי ישראל וגם לפלסטינים תושבי השטחים צריך להיות ברור: המבצע נגד חמאס, שהתרחב בלילה שעבר לשכם ולמחנות הפליטים הסמוכים לה וגם לאזור בית לחם, לא היה אמור לקדם את המאמצים לשחרור החטופים, אלא לסכל את השתלטות חמאס על הרשות הפלסטינית ועל אש"ף. גם מחשבי אגודת הצדקה של חמאס שנתפסו אמש בבית לחם, אין להם דבר וחצי דבר עם החטופים, אבל הם מכילים מידע המסייע לישראל ובעקיפין גם לרשות הפלסטינית של אבו מאזן להרוס את ה"דעווה" - את הפעילות האזרחית, החברתית והכלכלית, שהיא מקור כוחו של הארגון והמנוף העיקרי לגיוס תמיכה ברחוב ולגיוס פעילים לזרוע הצבאית.
עם זה, הפעילות הזאת עשויה לסייע גם למציאת החטופים כיוון שהיא מלחיצה את האוכלוסייה ומעמידה את הנהגת חמאס בדילמה: האם להעדיף את האינטרסים הפוליטיים ארוכי הטווח של הארגון ולתת לישראל את מבוקשה, או להמשיך להסתיר את החטופים ואולי אף לנהל משא ומתן על שחרורם - בידיעה ברורה שכל יום שעובר מרחיק אותם מהסיכוי להפוך לגורם הדומיננטי בזירה הפלסטינית? בגלל החטיפה, לחמאס עלול לקרות בדיוק מה שקרה לאחים המוסלמים במצרים בשל הלהיטות של הנשיא המודח מוחמד מורסי ושל אנשיו.
כל זאת בתנאי אחד - שישראל לא תאבד את הלגיטימציה הבינלאומית לפעולותיה בשטחים נגד חמאס. ללגיטימציה הזאת כמה מקורות: כמובן, עצם החטיפה שכל העולם רואה בה מעשה טרור. בנוסף לכך, מקור הלגיטימציה לפעולות צה"ל בשטחים הוא בחרדה ובסלידה בארצות הברית ובאירופה מהפעולה האכזרית של דאעש בעיראק ובסוריה וגם באחרונה בניגריה,
בקניה, בסומלי ובמקומות אחרים. העולם המערבי וגם מזרח אירופה מתחילים לתפוס שהאיסלאם הג'יהאדיסטי נוסק ומסכן אותם פיזית ותרבותית לא פחות משהוא מסכן את המשטרים בעיראק ובסוריה. על כן, לישראל יש יד חופשית לדכא את חמאס, ובלבד שהדבר לא יהיה כרוך בהפרות בוטות של זכויות אדם, עונשים קולקטיביים למשל, ובשפיכות דמים.
היבט חשוב נוסף הוא שישראל חברה בקואליציה של מדינות מזרח-תיכוניות החוששות מהאיסלאם הקיצוני, סובלות ממנו ונחושות לסכל אותו. בראשן מצרים וירדן. לכן מצרים דורשת כעת מישראל "לגלות איפוק" בפעולותיה ביהודה ושומרון, אך אינה משמיעה דרישה להפסיק את הפעילות נגד חמאס. זה לא מקרה. זה גם לא מקרה שירדן משמיעה דרישה דומה בשפה רפה עוד יותר. מי כמו הירדנים יודע כמה חמאס מסוכן, גם להם. אבל אסור לנו, הישראלים, להביא למצב שבו גם ירדן וגם מצרים וגם ערב הסעודית יתחילו לפעול נגדנו. זה עלול לקרות אם למשל ישראל תערוך מבצע צבאי נרחב בעזה.
במצב הנוכחי, שבו הרחוב מכתיב למשטרים הערביים ולא ההיפך, כניסה של צה"ל לעזה או מבצע נרחב שיביא להרוגים רבים עלולים להוציא מצרים וירדנים לרחובות, ואז גם המלך עבדאללה וגם א-סיסי יתקשו להמשיך לתמוך בשתיקה בפעולותיה של ישראל.
המבצע השני - השבת החטופים
עד כאן ביחס למבצע הגדול והעיקרי שנועד לסכל את ההשתלטות הפוליטית של חמאס על הזירה הפלסטינית. המבצע השני הוא הפעילות להשבת החטופים. המבצע הזה מתנהל כפי שברור עכשיו לכול, בעיקר במישור המודיעיני. אמנם ישנם כוחות גדולים מאוד בשטח, אבל פעילותם נועדה בעיקר להשגת מודיעין. המעצרים, הסריקות בשטח, המחסומים והסגר נועדו בסופו של דבר להביא את אותה "ידיעת זהב" שתאפשר לכוחות הביטחון לשים את ידם על המבצעים ולהכריח אותם לחשוף היכן מוסתרים החטופים.
ההזרמה הגדולה של כוחות לשטח נועדה גם להיערך לאפשרות שהפלסטינים יצאו לרחובות ויתפתחו הפרות סדר בקנה מידה רחב בשל הפעילות הלוחצת של כוחות הביטחון. הניסיון באינתיפאדה הראשונה מעיד שנוכחות מסיבית של כוחות צה"ל בשטח גם מרתיעה וגם מאפשרת להתמודד במהירות ובלי הרג עם הפרות סדר.
לכן יש כעת בשטחים שלוש וחצי חטיבות בתוספת אמצעי הנדסה ויחידות אחרות, שלכאורה אינן קשורות ישירות למאמצים להחזרת החטופים, אבל הן יידרשו לכך אם וכאשר תהיה התלקחות בשטח מסיבה כלשהי. הן גם דרושות כדי לדכא סכנה נוספת - הפשיעה הלאומנית היהודית.
בעניין החטופים חייבים לגלות סבלנות. החוטפים היו מיומנים והפיקו לקחים ממקרי חטיפה קודמים שסוכלו. הם גם מכירים היטב את השטח הקשה ונהנים מאהדת האוכלוסייה. בנוסף, הם נהנו מיתרון זמן - שמונה שעות שאפשרו להם להסתיר היטב את החטופים ואת עצמם. כל אלה מעניקים להם יתרון שכדי להתגבר עליו צריך לבצע עבודה סיזיפית, עיקשת, שתביא תוצאות. מתי? קשה לדעת. זה יכול לקחת אפילו שנים, גם בכך צריך להכיר. היינו כבר בסרט הזה כשנחטפו החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון. בסופו של דבר החוטפים ייתפסו ואולי גם ייאלצו לגלות היכן מוסתרים החטופים. בינתיים הם נזהרים ואפילו לא פתחו במיקוח מפני שהם מרגישים שיושבים על זנבם. תחושה מוצדקת, כנראה.
לפנייה לכתב/ת 
