שוברים שורות וחוטפים נערות

"הרבה מהסצנות שברומן הן אמיתיות", מספרת קלמנט בראיון עמה. "סצנת הפתיחה של כיעור הילדה והחבאתה בבורות, סופרה לי על ידי מישהי שהכרתי במכסיקו סיטי. היא סיפרה על החטיפות של הילדות במדינה, והסבירה איך הן חופרות בורות בשדות תירס להסתיר את הבנות שלהן, כשברוני הסמים מגיעים לגנוב אותן. לא יכולתי לישון באותו לילה, דמיינתי רק את התמונה הזו".

"תפילות לחטופות". גיבורה לוחמנית - אך גם שברירית

• איך לכתוב על המשפחה ולהישאר בחיים
• לאורה רסטרפרו: "המדינה שלי נועדה למלחמה"
• יו נסבו: "טוב ורע זאת שאלה של נקודת מבט"
  

קלמנט, ילידת 1960, נולדה בארצות הברית, ובגיל שנה עברה עם משפחתה למכסיקו סיטי. זיכרונותיה מתקופת הילדות אינם כוללים טרגדיות - אלא דווקא נימה פרוזאית משהו: "גדלתי ברחוב פאלמס בשכונת סאן אנחל במכסיקו סיטי. הרחוב הזה נקרא עכשיו רחוב דייגו ריוורה (על שם הצייר הנודע. י.ש.)".

אינדיאנים ולוחמי שוורים

החברה הכי טובה של קלמנט היתה רות, הנכדה של ריוורה. "נהגנו לאסוף חלזונות ולשחק איתם, והלכנו למקומות שהיו בהם נחשים. במהלך העונה הגשומה, סופות הרעמים היו מרהיבות ונמשכו שעה או שעתיים. השמיים נהפכו לשחורים וממטרים חזקים נפלו על הרחובות. ברחוב הקשבנו לשפה של האינדיאנים שהגיעו מהפרובינציות למכור פריטים ארכיאולוגים שנחפרו משדות התירס שלהם.

"לעתים דיברנו עם הדוור - שהיה מגיע פעמיים ביום באותם ימים - או עם מוכר הפרחים ואשת הטורטיה, שתמיד נתנה לנו טורטיה חמה מהסל שלה. אהבנו במיוחד לדבר עם אפולינר, הגנן שעבד בכל הבתים בשכונה. הוא סיפר לנו שהוא היה לוחם שוורים. פעם אחת הוא הרים את מכנסיו והראה לנו את הפצעים על כל הרגליים".

קלמנט מצרה על כך שדמויות הילדות בספרה, לא חוות את תקופת הילדות כתקופה חיובית - ואין זו רק נחלתן של ילדות ממשפחות עניות. רודנותם של ברוני הסמים נותנת אותותיה בכל פלחי האוכלוסיה. "הקשבתי לסיפורים רבים כל כך", מספרת קלמנט, "גם סיפורים דרמטיים של משפחות אמידות שהושפעו מהמצב. אני זוכרת משפחה עשירה אחת בצפון מכסיקו עם ילדה יפהפיה בת שש-עשרה. היא נחטפה מהרחוב כשחזרה מהקולנוע. זה קרה בגלל שהבן של ברון סמים רב השפעה אמר שהוא רוצה להשיג אותה - כאילו היתה מכונית או זוג נעליים. היא אולצה להינשא לו ולהוליד לו ילדים.

"ברון הסמים הודיע למשפחה שאם הם רוצים לראות את הבת שלהם אי פעם, עליהם לשתוק ולא להודיע למשטרה. שנתיים לאחר מכן, ברון הסמים אמר שהגיע הזמן להיפגש. ההורים של הילדה החטופה נאלצו לקבל את האיש הזה לחייהם, כאילו הוא היה חתן נורמלי".

במקצועה קלמנט היא גם אנתרופולוגית, מה שהוביל לכך שכיום יש לה, לדבריה, עין מאומנת לצללים שמאחורי החיים. בנוסף לכך, כתבה מספר ספרים, בהם "סיפור אמיתי המבוסס על שקרים" שהיה מועמד לפרס אורנג'. היא היתה הנשיאה של ארגון "פן" מכסיקו במשך שלוש שנים, וייסדה יחד עם אחותה את שבוע השירה של סאן מיגל.

"אחותי, ברברה סיבלי, ואני, מלאות תשוקה לשירה", היא מספרת. "תמיד רצינו ששירה תהיה בעלת נוכחות חזקה בחיינו. הסצנה הספרותית במכסיקו סיטי תוססת מאוד. ספרות חשובה למכסיקנים, ויש לנו אפילו משוררים וציירים על גבי הכסף שלנו. כנשיאה של 'פן' מכסיקו, התמקדתי בבעיית היעדר חירות ההבעה במדינה בהקשר של הרג העיתונאים - מה שכיניתי כ'צנזורה של כדור האקדח' - וצנזורה עצמית.

"המיקוד העיקרי שלי היה לנסות וליצור לחץ על הממשלה המכסיקנית לשנות את ההגדרה של רצח עיתונאים לפשע פדרלי (כרגע זהו נחשב לפשע מדינה). יותר עיתונאים נרצחו אצלנו בעשור האחרון מכל מדינה אחרת, ובכל זאת - אין אדם אחד שנמצא בכלא על הרציחות האלו. במקומות מסוימים במדינה אין בכלל דיווח על כך, והרי אם אין עיתונאות חופשית במכסיקו - אין בה דמוקרטיה".

"בהחלט. השימוש בקוטל חרקים זה משהו שממש מדאיג אותי, וזו תמה לאורך הספר, מהאמא שמרשה לבת שלה לשחק עם בקבוק קוטל החרקים - עד לריסוס אקראי של הקהילות בהרים שקרובות למקומות שבהם הפרגים מגודלים לייצור הרואין. הבעיות עם הריסוס הן אמיתיות. הצבא אמור לרסס את השדות, אבל מכיוון שברוני הסמים יורים בהליקופטרים (או שהחיילים משוחדים על ידי ברוני הסמים לא לרסס את היבול), הצבא צריך לזרוק את החומר איפשהו.

"הקהילות במכסיקו הכפרית סובלות מההשלכות של הרעלים הללו. קוטל חרקים שנאסר בארצות הברית ובאירופה נמכר במדינות העולם השלישי. בנוגע לנשק: אלפי רובים מוברחים מעבר לגבול מארצות הברית למכסיקו. האלימות גברה הודות לרובים שמובאים בצורה חוקית ולא חוקית. יש ביקורת נוקבת על ארצות הברית ב'תפילות לחטופות' באשר לצריכת הסמים שלהם, מדיניות הנשק, והחורבן שכל זה יוצר במכסיקו".

"בקהילות הכפריות הללו אנשים גרים בבתים עם רצפות מלוכלכות, אבל יש להם מקרני טלוויזיה שטוחים. מכאן שהידע שלהם על העולם הופך להיות ביזארי לחלוטין. ברומן כיניתי זאת כ'ידע טלוויזיוני'. למען האמת, כולנו גדושים בידע המשונה הזה, שהוא לא ידע של ספרים, לימוד או ניסיון חיים. מעולם לא הייתי בהודו, אבל ראיתי סרטים דוקומנטריים על הודו. והאמת היא שלעתים דברים נראים טוב יותר דרך טלוויזיה. יש משהו מלא כוח ב'ידע טלוויזיוני'. כמו שליידי-די מציינת: 'אתה לא חייב לחיות משהו, אתה יכול לראות אונס ומוות ואת כל חייך בטלוויזיה'.

"בקהילות הכפריות לכולם יש טלפון סלולרי, ויש קליטה רק בנקודה אחת בהר. אמה של ליידי-די מכנה את המקום הזה דלפי, כי היא יודעת על היוונים מה'ידע הטלוויזיוני'. הטלפונים הניידים הם כמו האורקל, מכיוון שהם מספקים חדשות ומידע ממקומות רחוקים, ובתקווה, גם מאהובים שנמצאים בארצות הברית ובחלקים אחרים במכסיקו. יש ברומן דמות של מישהו שסוחר בסמים בפייסבוק. אבל ככה זה היום. אנחנו נוטים לעשות רומנטיזציה לעולמות הפרימיטיביים - אבל כל הטכנולוגיה זמינה גם בקהילות הללו. הן לא בלתי נגועות, גם אם לאנשים שם אין נעליים". 

מה הפרויקט הבא שלך?

"אני עובדת על ספר חדש, אבל יש לי אמונות תפלות - אז אני לא יכולה לדבר עליו. הרבה פעמים קורה שאם מדברים על הספר, לא כותבים אותו".

לגבי "תפילות לחטופות", היא מקווה שהוא יוביל לשינוי כלשהו. "העובדה שהספר שלי תורגם בכל כך הרבה מדינות אולי יבייש את הממשלה המכסיקנית ויעורר שינוי אמיתי", היא מסכמת. "הוא נותן קול לאנשים שקטים או מושקטים. רומנים שקראתי שינו אותי הרבה יותר מאשר ניסיון החיים שלי. האמת היא שחשבתי שלאף אחד לא יהיה באמת אכפת מהילדות המכסיקניות המסכנות האלה, שמגיעות מקהילות קטנות. אבל לא רק שלאנשים אכפת, נדמה שכולם התאהבו בהן, כפי שקרה גם לי".