נופל מחוץ לזמן: חיים שלא פסקו ועצרו מלכת
העיבוד הבימתי של יחזקאל לזרוב לספרו של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" הוא טקס קינה משתק, יצירה וירטואוזית שמבקשת לתת צורה לאובדן. העלאת המחזה היא בגדר נס - לרוץ מהר לפני שייגמר
זה מתחיל עוד לפני שזה מתחיל. כמו נהמה מעיקה שחודרת דרך האוזניות לראש. אתה מחוץ לתיאטרון. מחוץ לאולם שבו מתקיים הזמן שהוא מחוץ לזמן. אתה צופה מהצד, עובר אורח במקום שאינו מקום, בזמן שמתקיים במקביל ליומיום, מציץ דרך משקפת על קטעים מתוך חיים קרועים שלא פוסקים ולמרות זאת עצרו מלכת. פרדוקס על פרדוקס.
"נופל מחוץ לזמן", שערך וביים יחזקאל לזרוב על פי ספרו של דויד גרוסמן, הוא אקספרימנט וירטואוזי אמיץ. זהו ניסיון לתפוס את הבלתי נתפס, לתת צורה למילים לא מפורשות שמדייקות כאב וגעגוע אינסופיים, להפוך לפעולה פיזית-תיאטרונית ריקנוּת, אין אונים, תחושות שְתוּקוֹת.
אתה הולך בעקבות ההולכים לבדם. אתה צועד על קרקע לא מוכרת בצעדים מהוססים. מהרחוב, אל הקלעים, על הבמה, אל האולם הריק והיציע שמשקיף מרחוק עליהם. זה כמו סרט. אתה נודד, תלוש ונטול אחיזה. הם לא אתה. הכאב שלהם אינו שלך. גם לא האובדן. ויש בתחושת המציצנות הזו אל הפצע, אי-נוחות רבה. אתה, הצופה מהצד, מצוי בשטח פרטי, משיג גבול. בהצגה הזו אין שום דבר בטוח.
כמו הספר של גרוסמן, שנע ונד בין פרוזה, מחזאות ושירה ובין אגדה לבין מציאות, קורא תגר על מעשה הכתיבה והשפה שצרה מלהכיל, כך גם הטקסט הבימתי של לזרוב הוא מארג שחורג מגבולות המדיום. לזרוב משתמש בכל הכלים העומדים לרשותו של יוצר כדי ליצור עולם שמתקיים בגלקסיה אחרת, ואינו דומה לדבר מלבד עצמו.
גרוסמן כתב את הספר לאחר מות בנו, אורי, במלחמת לבנון השנייה. זהו סיפור בקולות שנכתב מתוך תובנה בהירה שאין בכוחה של השפה לעמוד במשימת תרגום של המתחולל, ובכל זאת מילים, הרי, הן מפלטו של הכותב ואין לו אלא להיאחז בהן. "אני מוכרח ליצור אותו מחדש בצורת סיפור. את הדבר הבנזונה הזה שקרה לי ולילד שלי. לערבב אותו בסיפור, בעלילות, בדמיון, בחלומות. רק כך אני יכול להתקרב לזה בלי למות מזה", הוא נוטע מילים בפיו של הקנטאור - דמות אגדית, אנושית להפליא, שחציה אדם וחציה מכונת כתיבה.
הצורה משרתת את התוכן. גם המבנה. הפרגמנטים הם שברים. המעברים בין מציאות קונקרטית לפנטזיה לירית הם אזור הדמדומים. זו לא כרוניקה של אבלות, אלא קפיצות בין חורים שחורים בחדריו של לב טרוף ומוח קודח שמנסה נואשות לייצר הגיון.
זה מתחיל כמו טקסט כתוב-מדובר כשמספר בלתי נראה מתאר סיטואציה פשוטה לכאורה. "בשעה שהם יושבים ואוכלים את ארוחת הערב, נהפכות פתאום פניו של האיש. בתנועה חדה הוא הודף את הצלחת שלפניו. הוא קם ועומד. האישה נרתעת בכיסאה". הקול מדבר, אבל השניים שעל הבמה, עיוורים בתוך המון הצופים שסביבם ובבדידותם המזהרת, אינם נענים לו. הוא יושב. היא עומדת. אין לפניהם שולחן או ארוחה ערוכה. פניו של האיש חתומים. במקום להדוף את הצלחת הוא גורב גרביים, נועל נעליים ונעמד. היא בגבו אליו. תיכף הוא יתחיל ללכת, יעבור את גבולות הבמה אל העולם האחר. הפעולה היא אקט של מרד נגד הטקסט.
"'אני צריך ללכת'. 'לאן?'. 'אליו'. 'לאן?'. 'אליו. לשם'. 'למקום שזה קרה?'. 'לא, לא. לשם'. 'מה זה שם?'. 'לא יודע'. 'אתה מפחיד אותי'. 'רק עוד רגע לראות אותו'. 'אבל מה תראה עכשיו? מה נשאר לראות?'. 'אולי שם אפשר לראות? אולי אפילו לדבר אתו'. 'תסתכל עליי. תביט לי בעיניים. מה אתה עושה לנו? זאת אני, אתה רואה? זה אנחנו, שנינו. זה הבית שלנו. המטבח. בוא, שב. אני אמזוג לך מרק'. תמונה פשוטה לכאורה. תמונה מופשטת. פרדוקס.
דורון תבורי הוא האיש ההולך. מפורק, פרום, חסר מנוחה, אבוד. הוא פוסע בין השורות והמילים הלא נאמרות. במרחב הזה נשאר הרבה מקום לגוף, שתלוי עליו מרוקן. ליליאן רות היא האישה. אצורה, אסופה ומכונסת. פניה פני הצער. בין שניהם פעורה תהום. ביניהם לבין המת מפריד עולם. ביננו לביניהם יש חושך ואור וכסאות ריקים ובמה ומסך מראה שדרכו משתקפת מציאות מעוותת. המסע הזה, שאין בו היגיון אבל אי אפשר לעצור אותו, הוא הליכה בארץ גזרה. "כאב יד שנייה יותר בריא למשתמש ויותר אמנותי", מתפרץ הקנטאור לעברו של רשם קורות העיר שמחטט בזיכרונות ובכאבים של אחרים, עוקב ומתעד, מסתתר מאחורי העט ומכשיר ההקלטה. הקהל מתכווץ. אף אחד לא באמת מוגן.
הקנטאור, תפקיד מפתח בביצוע מהפנט של מיקי ליאון, מחופר בחדרו מחפש את האור, נאחז במכונת הכתיבה ששותקת, ממאנת למלל את האבדן הפרטי שלו. הגוף נע בין התפרצויות זעם לנואשות, קצוות של רגשות חשופים הולכים וגואים כמו פצצה מתקתקת.
אחת אחר השנייה יצטרפו למסעו של האיש ההולך דמויות נוספות. כל אחת נושאת על גבה את ילדהּ המת. כל אחת תלושה ועטופה בשתיקתה. מתקנת הרשתות האילמת, המורה למתמטיקה, המיילדת ובעלה הסנדלר, הדוכס, רשם דברי העיר ואשתו ממנה גלה מרצון לאחר שגזר על עצמו שִכְחַה. תהלוכה עיקשת וטרופה של קולות שיוצרים מערבולת. הם סובבים את העיר שוב ושוב בדרך לאבדון כי גאולה אין. רות רסיוק, לופו ברקוביץ',נועה קולר, פאולו מאורה, אלכסנדר סנדרוביץ', אלון פרידמן ובר שדה. על כל אחד מהשחקנים שממלא את הדמויות הכתובות בחיים, אפשר וצריך היה להרחיב את הדיבור, אך היריעה קצרה. כך גם על שאר העושים במלאכה ובכלל זה המוזיקאית קרן אן, מעצב הבמה מיכאל קרמנקו, מעצב התאורה, נדב ברנע, הצלם דויד סטרז'מייסטר ועורכת הוידאו שירה ארד.
זו עבודת מארג עדינה ומשובחת, כוריאוגרפיה מסחררת של אלמנטים בחלל משתנה שבו "כל היֵשׁ מהדהד את האין" והוא רב שכבתי, כאוטי ומבלבל. בטקס הקינה הזה, שנגמע בנשימה אחת אצורה וחונקת, אין מחיאות כפיים או מקום למחוות נימוס מיותרות. אין שום דבר שאפשר לגרוע ממנו או להוסיף לו כי העולם החסר הזה, שלם.
כמו הספר של גרוסמן כך גם העיבוד הבימתי של לזרוב מייצר קטגוריה משל עצמו. אין דבר שהציג על במת התיאטרון העברי הממסדי, שדומה לטקסט התיאטרוני העוצמתי הזה, ועצם קיומהּ של היצירה במרחב שנע כמעט על אוטומט באזורים מוכרים ובטוחים, הוא בגדר נס. תיאטרון גשר לקח על עצמו סיכון כלכלי אדיר ולו רק בשל העובדה שבטקס הזה משתתפים בכל פעם 200 צופים בלבד. באולם שמכיל 890 מקומות ומלא דרך קבע, מדובר בפער הכנסות שאיכשהו צריך לספוג. בלי גב של תיאטרון זה לא היה קורה והמחשבה הזו כשלעצמה מטרידה. לרוץ מהר לפני שייגמר.
