"ואם יבוא גנב וייקח אותי?"

זוג ההורים שישבו מולי נראו מאוד מודאגים. זה עתה סיימו לספר לי על החוויה המאוד לא נעימה שעברו לפני כחודש: גנב נכנס אליהם הביתה בזמן שהם בילו בחוץ, הפך את כולו, לקח מה שלקח, והצליח להתחמק לפני שמישהו שם לב. נשמע שהם עדיין חיים את האירוע בעוצמה.

"כשחזרנו וראינו את הבלגן", סיפר האב הנרגש, "ישר קלטנו מה קרה, ורק חשבנו מה ואיך נגיד לילדים (בן שמונה, בת חמש ובת שלוש). ניסינו לעשות את זה הכי רגוע שאפשר, אלא שגם אנחנו, באופן טבעי, היינו נסערים ומבולבלים. לקח זמן עד שהבנו מה נגנב, מה לעשות עם כל הסיפור הזה, איך להתנהל. והילדים היו שם, ראו ושמעו הכל".

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?

את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

"על הפריצה והנזק שנגרם התגברנו", הוסיפה האם, "כסף זה רק כסף. אבל מה שמטריד אותנו זה שמאז הבן הבכור שלנו עסוק אך ורק בזה כל הזמן. הקטנות כבר נרגעו איכשהו, אבל הוא ממש לא. פתאום קשה לו להירדם, הוא לא מוכן לישון לבד בחדר שלו שהוא כל כך אוהב, נצמד אלינו במהלך היום, ובלילה אפילו מגיע למיטה שלנו, שזה משהו שבאמת כבר מזמן לא קרה. מה עושים? איך עוזרים לו?".

לפגוש בחלקים הפחות נחמדים של החיים

הנה לפניכם סוגיה מורכבת. ילד שחווה משהו מפחיד שקרה במציאות, משהו שבעיקרון יכול לקרות שוב. החלקים הפחות נחמדים של החיים פגשו ילד צעיר ותמים ופגעו בו, באמונה שלו שהכל בסדר, שהבית שלו מוגן, שאמא ואבא יהיו שם תמיד וישמרו עליו. ועכשיו מה? איך מתמודדים עם הפחד הזה?

בואו נתחיל מזה שנדבר קצת על פחד בכלל. אולי תופתעו לשמוע, אבל פחד, בעיקרון, הוא דבר טוב (כל עוד הוא לא משתלט עלינו ומנהל את חיינו, כמובן). הפחד מאותת לנו על סכנות אפשריות ועוזר לנו להיזהר ולשרוד. אפילו תינוקות קטנים מאוד פוחדים באופן אינטואיטיבי מכל מה שעלול לפגוע בביטחון הקיומי שלהם: רעש פתאומי, זרים, כשאמא נעלמת להם מטווח הראייה.

יחד עם זאת, עד גיל מאוחר הרבה יותר הם עדיין יכולים לרדת לכביש, להשתמש בסכין חדה או לחקור את השקע החשמלי בסקרנות רבה בעזרת מזלג, ללא כל מחשבה מתריעה על מה שעלול לקרות ברגע הבא.

ככל שילד גדל ומתפתח ומכיר את העולם סביבו, כך הוא מבין יותר ויותר מהן הסכנות שכדאי להישמר מפניהן ולהתרחק מהן, מה שבהחלט מעיד, שוב, על הישג התפתחותי מרשים. איפשהו בדרך, סביב גיל שלוש-ארבע, נכנסים לתמונה פחדים מסוג חדש: נמרים, אריות, מפלצות למיניהן, המגיחים כשהלילה יורד ומעסיקים שעות נוספות את הפעוט והוריו. גם הם מעידים על יכולת חדשה ומרגשת - היכולת לדמיין, לפנטז ולברוא עולמות קסומים שמציאות ובדיה משמשים בהם בערבוביה.

אז את כל אלה כבר עברנו, ואפילו למדנו להתמודד איתם בהצלחה, אבל פה מדובר במשהו אחר לגמרי. גנב שחודר לטריטוריה הכי אינטימית שלנו - הבית. פחד ממשהו אמיתי, ממשי, מציאותי, משהו שגם אנחנו יכולים לחשוש ממנו, להרגיש בלתי מוגנים מולו. וזה כבר הרבה-הרבה יותר מורכב. איך חוזרים לשגרה אחרי דבר כזה?

אז הנה כמה דברים שכדאי לדעת וחשוב לעשות על מנת להקל ולעזור לעצמנו ולילדים שלנו במקרים כגון אלו:

1. פחד מאיבוד שליטה

זה בדיוק מה שקרה כאן. כולנו צריכים להרגיש שליטה על מה שקורה לנו בחיים, וילדים לא יוצאים מן הכלל בעניין הזה. עכשיו תחשבו מה קורה כשנכנס גנב הביתה, למקום הכי בטוח והכי מוגן שיש? איבוד שליטה טוטאלי! הנה קרה משהו שלא יכולנו לעשות איתו כלום. מישהו זר חדר לחלקת האלוהים הקטנה והבטוחה שלנו. בהחלט שומט את הקרקע מתחת לרגלים.

עבור ילדים זה אפילו יותר מורכב. יש פה מצב שאפילו ההורה, החזק והכל-יכול, לא הצליח למנוע. וזה כבר ממש מפחיד.

2. תנו זמן

אומרים שהזמן מרפא, וזה אכן כך. באופן טבעי, כשאנו חווים כזו חוויה מטלטלת, יש בנו רצון לחזור הכי מהר שאפשר לאיזון, לשקט ולשגרה. אלא שמדובר כאן על תהליך, ותהליך לוקח זמן.

אז גם אם נראה לכם שכבר עברו מספיק ימים, לפעמים צריך עוד. אם הילד לא מוכן לישון כרגע בחדרו, שימו מזרון נוסף בחדר של הילד השני. אם הוא רוצה שתלוו אותו למקלחת - עשו זאת באהבה. תנו לו הרגשה שאתם איתו בלי סטופר ובלי התחשבנויות מיותרות. ככל שהוא ירגיש שאתם יותר איתו, כך הסיכוי שהוא ישחרר מהר יותר - גדל.

ואתם יודעים מה? גם אתם צריכים זמן...

3. המשיכו לקיים שגרת חיים

שגרה זה חשוב ומרגיע. הולכים לגן, לבית ספר, לחוגים, נפגשים עם חברים, מקיימים ארוחות משפחתיות וכדומה. השגרה מייצרת הלכה למעשה תחושה של קרקע יציבה ובטוחה מתחת לרגלים - החיים ממשיכים. מאוד יעזור לילדים להתעסק בחלקים הבריאים, השמחים והמחזקים של הקיום ודרכם לשנות את הצבע השליט בתמונה.

בדקו יחד מה כן מגן עליכם. באופן טבעי, אחרי אירוע פריצה אנו נערכים באופן מסודר וקפדני יותר למגן את הבית: מנעול נוסף, סורגים, אזעקה וכדומה.

4. ואולי גם כלב?

אם כבר חשבתם על זה בעבר, עכשיו זה עיתוי מצויין. גם מייצר תחושה שיש מישהו נוסף ששומר וגם מעביר את מרכז תשומת הלב למקום אחר לגמרי. שתפו את הילדים בשינוים האלה, תנו להם תחושה שיש מה לעשות ואתם אכן בהחלט עושים זאת.

5. הצד האפל יותר של הקיום

כל כך לא רצינו שזה יקרה. כמה שניסינו לדחות את הקץ ולשמר את שגרת החיים הרגועה והנאיבית. אלא שברגע זה - זה קרה, ולנו לא נותר אלא להיות שם ולהתמודד. מה לעשות, אי אפשר להגן עליהם באופן טוטאלי מהחלקים הפחות נעימים ומוצלחים של המציאות. סה לה וי. קשה, אך בלתי נמנע.

6. גם אנחנו מפחדים

כן, בואו נודה על האמת. החוויה הזו מפחידה ביותר גם עבורנו. המחשבה שאדם זר נכנס לקודש הקודשים שלנו, חיטט בחפצינו האישיים, לקח דברים שיקרים לנו רגשית, דברי ערך שרכשנו במיטב כספנו. גם אם זה קרה בזמן שלא היינו שם, זה עדיין מבעית.

קחו בחשבון שילדים יודעים בדיוק עד כמה ההורים שלהם לחוצים וחרדים, וזה כמובן משפיע על איך שהם מרגישים ומתמודדים. ככל שתצליחו להכיל ולעכל את האירוע טוב יותר, כך גם ילדיכם. אז בבקשה לא להכחיש ולא להתעלם, דברו על זה, נקזו, היעזרו אם צריך באנשים נוספים, בני משפחה, חברים ואף אנשי מקצוע.

7. להסתכל לפחד בלבן של העיניים

ולדבר על זה. לא על מנת להעצים את הפחד של הילדים, חלילה, אלא כדי שהם ירגישו שאנחנו מבינים לליבם ויכולים לשמוע אותם מדברים על פחד מבלי להיבהל. הימנעו מניחומים מהירים כמו: "עוד מעט זה יעבור ותשכח שזה בכלל קרה", שסוגרים את השיחה עוד לפני שהיא נפתחה ומעבירים לילד מסר שמה שקרה פה הוא כל כך נורא ואיום שאפילו ההורים לא יכולים לדבר על זה. מבטיחה לכם שאם תאפשרו שיחה כזו, בשלב מסוים הם ימצו ויעברו הלאה, בתחושה מחוזקת ורגועה הרבה יותר.

8. ספרים הם חברים ברגעים קשים

וסיפור טוב בהחלט יכול לעזור. חפשו ספרי ילדים המדברים על הנושא (שבוע הספר עכשיו, זו הזדמנות)

או פשוט המציאו סיפור על ילד שחווה משהו דומה (כמובן תוך הקפדה על שינוי פרטים מזהים). כשמדובר בילדים צעירים זה עובד נפלא. הילד מזדהה עם גיבור הסיפור, מדבר עליו ועל תחושותיו, חושב מה יכול לעזור לו - וכך הוא מעבד את מה שהוא עובר. התפקיד שלכם להנחות את השיחה בזהירות ועדינות, ממקום של סקרנות והתעניינות בגיבור הסיפור. כל השאר ייעשה בטבעיות מעצמו. והרי לכם תרפיה תוצרת בית.

9. ומה אם מדובר במניפולציה?

מה אם נדמה לנו שהילד "תופס טרמפ" על האירוע ובעצם נהנה מכל תשומת הלב היתרה הזו סביבו? גם זה קורה לא אחת, אלא שזו הזדמנות פז עבורנו לבדוק מה באמת חסר לילד שלנו: אולי "אחד על אחד" עם אחד ההורים (זה שפחות נמצא) פעם בשבוע, אולי קצת יותר סבלנות והקשבה באמת או אולי, להרגיש יותר את ייחודו ביחס לשאר האחים. במקרה הזה חשוב לטפל בבעיה, ואז הסימפטום ייעלם מעצמו.

שלכם,

אלי

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה, מנהלת פורום הורות של מכללת הורים ראשון לציון. לאתר של אלי