אי הידיעה הקשה ביותר: מה עובר על משפחות החטופים

"מאז שהילד שלי נחטף אני מרגישה כאילו אני עומדת על פסגה חדה של הר גבוה ובכל שנייה אני עלולה ליפול למטה לתהום, או לעשות צעד קטן אחורה ולהרגיש קצת יותר ביטחון. דקה אני מרגישה ככה ודקה אחר כך אני מרגישה ככה. ובין הקצוות האלה אני מעבירה את הזמן, הזמן שלא עובר מאז שהודיעו לנו שחטפו אותו". כך אמרה לי בראיון מצמרר בשנת 2000 ח'דרה, אמו של החייל עומר סואעד, שנחטף על ידי החיזבאללה בגבול הצפון.

• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

עוד חדשות בריאות ב-ynet:

• העמק: בן 20 שאף צמח מרפא וכמעט נחנק למוות
• תלמידים פיתחו אפליקציה שתסייע לבעלי מוגבלויות
• תרופת על: מורידה כולסטרול ולחץ דם בכדור אחד
  

"בכל פעולה שאני עושה, הכי פשוטה, אני חושבת על הילד שלי. עכשיו, למשל, כשאני שותה תה, עם כל לגימה שאני לוקחת, מה עובר לי בראש? גם הוא שותה? דואגים לו שם בשבי שישתה ויאכל? חם לו? הוא בתנאים טובים? אולי מרביצים לו ומשפילים אותו? אבל הכי קשה לי כשאני מדמיינת שהוא חושב עלינו, והלב שלו נשבר כשהוא יודע איך אני ואבא שלו והאחים שלו כל כך אוהבים אותו וממוטטים מזה שהוא בשבי. והמחשבות האלה מידרדרות למקומות שאני מפחדת אפילו לדבר עליהם.

"ואז, רגע לפני שאני מרגישה שאני עומדת להשתגע, אני אומרת לעצמי: 'אבל לפחות הוא חי. את אמא שלו. אומרים שאמא מרגישה את הילדים שלה גם כשהם כבר גדולים. אז אם היה קורה לו משהו כבר היית מרגישה, ולא הרגשת - אז סימן שהוא חי'. ואז אני קמה ושוטפת פנים ומנסה לגרש את המחשבה הרעה שאומרת לי 'שטויות. את לא יודעת ולא מרגישה כלום. לא אם הוא חי, לא אם הוא פצוע, וחס וחלילה אם הוא מת'".

עומר סואעד נחטף בגבול הצפון עם שני חיילים נוספים, בני אברהם ועדי אביטן. על פי הממצאים בגזרת האירוע הסיקו בצה"ל שהם נפצעו במהלך החטיפה, אבל השובים שמרו על עמימות באשר לגורלם. רק שנים אחר כך, בעקבות הודעת ראש אכ"א האלוף גיל רגב כי על סמך מידע שבידו הם אינם בין החיים, קיבלו המשפחות היתר מהרבנים הראשיים לישראל לשבת עליהם שבעה.

"הייתי יודעת שנגמר ולא משתגעת מדאגה"

"אם היו אומרים לי 'הרגו לך את הילד. עומר שלך מת', הייתי נשברת וחיה חיים עצובים אבל כבר לא הייתי משתגעת מדאגה. הייתי יודעת שזהו. נגמר, אין לי אותו. זה הקבר שלו. כאן הוא גר. ואולי הייתי מתרגלת. אבל ככה? שאני לא יודעת עליו כלום? יום ועוד יום, וחודש ושנה? אפשר לחיות ככה בכלל?" אמרה האם בסיום הראיון.

המונולוג המרעיד הזה חוזר מדי כמה שנים, בווריאציות מעט שונות. ביום שישי שעבר עצרנו כולנו את נשימתנו כשנודע על חטיפת שלושת הנערים, נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח. מה עובר על המשפחות שלהם? איך בכלל מתמודדים עם אימה שמתלווה לחוסר הידיעה על גורל הבן?

"מצב של אי ידיעה ואי ודאות נחשב לקשה ביותר מבחינת ההתמודדות האנושית. גם בצד הרגשי וגם בצד השכלי זהו מצב בלתי נסבל, שמביא לטלטלה עזה, במיוחד להורים ולמעגל הקרוב, שמתמלאים במחשבות מנוגדות ולא מבוססות", אומרת ד"ר יוכי בן-נון, פסיכולוגית רפואית ולשעבר יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים.

"כל אי ודאות בחיינו, כל אי ידיעה, הן מקור לדאגה ולחוסר שקט: המתנה לתוצאת בדיקה גורלית, תשובת קבלה לעבודה, מהדבר הבנאלי ביותר ועד לעוצמתי, התלוי בחיי אדם. כל אי ודאות כזו מכלה כוחות וגורמת לתחושה עמוקה של אין אונים, ופסגות המתח והחרדה הן כמובן מול סכנת חיים שלנו ושל הקרובים שלנו", היא מסבירה.

את עיקר המערבולת הרגשית הזו, לדבריה, חווים בני משפחה שגורל יקיריהם לוט בערפל. "מצב זה של חוסר ידיעה מוחלט באשר לגורלם מזמין יצירת ספקולציות ופותח פתח נרחב לפיסות מידע בלתי בדוקות. ברוב המקרים יש חרושת של שמועות מתחלפות, רסיסי מידע לא אמין, שמהם בני המשפחה נבהלים, אבל גם נאחזים בהם".

ההמתנה מורטת העצבים למידע מבוסס, רשמי, שישפוך אור על תעלומת ההיעלמות, ישים סוף לשמועות ויאפשר לחזור לתקינות חיים כלשהי, מלווה באי עשייה, שהיא כשלעצמה מסוכנת מבחינה נפשית. "ההמתנה הדרוכה הזו, החרדה עוצרת הנשימה לגורל הילד, לא מאפשרות, לפחות בימים הראשונים, מרחב תזוזה. הורה שגורל בנו אינו ידוע נידון להמתנה דרוכה תוך שהוא במצב של כוננות ספיגה. ככל שהזמן חולף נפתח טווח החשיבה גם לאופציות קשות, ועם התחושות האלה הם מתמודדים".

חרדה עוצרת נשימה לגורל הילד. הנערים החטופים

אי ידיעה מורטת עצבים

בחוויה הישראלית זכור רון ארד כסמל הראשון לחוויה הזאת. בשנת 1986 יורט מטוסו, וארד, נווט בחיל האוויר, נפל בשבי ארגון "אמל". גורלו לא נודע והוא נחשב נעדר. אי הידיעה מורטת העצבים הפכה את משפחתו לגיבורה טרגית, וחייה של אשתו נעצרו לשנים ארוכות.

ב-1994 נחטף החייל נחשון וקסמן על ידי חוליית חמאס בשעה שהמתין לטרמפ. שישה ימים מורטי עצבים עברו על בני משפחתו, ואז שיחררו שוביו קלטת שבה הוא נראה לבוש מדי צה"ל ואקדח מוצמד לרקתו. מאמצי מודיעין רבים הושקעו בניסיון לאתר את המקום שבו הוא מוחזק, אולם במהלך פעולת חילוצו בידי סיירת מטכ"ל ירו בו השובים שבעה כדורים, שהרגוהו. במבצע זה נהרג גם סרן ניר פורז.

אלדד רגב ואהוד גולדווסר נפלו בשבי ב-2006. גורלם לא נודע במשך שנתיים וארבעה חודשים. זו הייתה הפעם הראשונה שבני משפחה ניסו לעורר את דעת הקהל העולמית כדי לגלות היכן הם. באותה שנה נשבה גם גלעד שליט, שהפך מושא הזדהות של כלל הציבור הישראלי. הביטוי "גלעד הוא הילד של כולנו" הפך למשפט שגור בכל בית, שכולם אימצו ללבם, עד לשחרורו - אז הדאגה הלאומית הפכה לאנחת רווחה המונית.

"הציבור הישראלי פיתח עם השנים הזדהות מחד וחוסן מאידך עם החטופים ומשפחותיהם. כולנו כבר אחרי טראומות קודמות. גלעד היה הילד של כולנו, נחשון סימל את האימה של כולנו, ומשני מקרי קיצון אלה לימדנו את עצמנו כיצד לפעול. מה שנחווה כטראומה לאומית יצר בנו, כחברה, מסוגלות להתמודדות מרשימה", אומר ד"ר זהר רובינשטיין, פסיכולוג קליני, מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב והקב"ן הפיקודי של פיקוד העורף.

"אי ודאות בכלל, ובמיוחד אם אנחנו מזדהים עם גורל המדינה, מעיר שדים מרבצם ומעלה במלוא העוצמה את הזיכרונות הלאומיים הקשים שלנו. אבל במקביל, כציבור, אנחנו שורדים ויודעים להעביר את היומיום עם המועקה הקשה הזו שאירוע כזה מעורר", הוא מסביר.

מצב כזה, לדבריו, מזמין ביטויים של כעס וזעם כלפי התוקפן וגם כלפי הרשויות ומעורר גם דחף קדום לנקמה. "אבל האתוס הישראלי, המיוחד רק לנו, מייצר לא רק הזדהות עם חרדת־העל שעוברת על הורי החטופים, אלא גם יכולת הכלה וחיבוק וזה מחלחל למשפחות ומחזק אותן. את זה לא מוצאים באומות אחרות.

"ההזדהות הלאומית הזו, הישראלית כל כך, מייצרת תגובה של אמפתיה לאומית עוצמתית, חוצת מגזרים. ומול השבריריות הזו שבאי הידיעה על גורל מישהו משלנו, אנחנו עמידים ושורדים", הוא אומר.