מבקש מקלט של שקט
יותר מ-2,400 מבקשי מקלט כלואים במתקן "חולות" בנגב. לרגל יום הפליט הבינלאומי מספר מבקש מקלט על התלאות, החלומות, ועל המחאה החדשה
עוד בערוץ הדעות של ynet
מדינת כל סוכניה / אורון שוורץ ויוגב נרקיס
מלכוד פדיון החטופים / אורי וייס
השבוע החלטנו להתחיל בשביתה: לא נחתום יותר נוכחות, לא נעבוד בתוך חולות ולא נצא מהמתקן. אנחנו נמשיך בשביתה הזו עד שיימצא לנו פתרון. אנחנו לא פושעים, ואין סיבה שנהיה בכלא לתקופה לא מוגבלת. זה לא משנה אם יענישו אותנו ויעבירו אותנו לכלא סהרונים - זה ממילא אותו דבר בשבילנו. אנחנו לא נוותר כי אין לנו מה להפסיד.
אני ברחתי מסודן בשנת 1999. בסודן, כל האזרחים מוכרחים לציית לכל מה שהממשלה אומרת, ומי שלא עושה זאת נרדף ונענש. השלטונות בממשלה הם אלה שהרגו מיליונים בדרום סודן, ואלה שתומכים במיליציות שמבצעות את רצח העם בחבל דרפור. סירבתי לשרת בצבא, ואחרי תקופה התחילו לעקוב אחריי ולרדוף אותי. שמעתי על אנשים שנענשו בכליאה או אפילו בהוצאה להורג, וידעתי שכבר מסוכן לי להישאר. ההחלטה לא הייתה קלה אבל בסופו של דבר ברחתי ללוב. אחרי כמה שנים שקטות, לוב וסודן חתמו על הסכם חדש, שבעקבותיו גירשה לוב את מי שבשטחה חזרה לסודן. ידעתי שאם אגורש - יהרגו אותי בסודן, אז החלטתי לברוח שוב. לבסוף הגעתי ב-2008 לישראל.
כשהגעתי אל הגבול אמרתי שבאתי לבקש מקלט, ולקחו אותי עם עוד אנשים לכלא קציעות. לא ידענו מה הולך להיות - האם נישאר שם לתמיד? האם ישראל תיתן לנו מקלט? אחרי חודש באו ואמרו לנו "אתם יכולים ללכת לגור בתל אביב". לא ידעתי מה זה "תל אביב", אבל אמרו לי - "ניקח אותך לתחנת אוטובוס בבאר שבע ומשם תסעו לתל אביב ותסתדרו". לא הבנתי איך נסתדר בלי קורת גג, בלי עבודה או מקום לחיות בו ובלי לדעת את השפה, אבל קיוויתי שנמצא מקום שנוכל לחיות בו בשקט. הגעתי לתל אביב ופגשתי שם פליטים אחרים מסודן ומאריתריאה.
פגשתי פה הרבה אנשים טובים
רציתי להגיש בקשת מקלט אבל אמרו לי שאי אפשר, כי לכל הסודנים יש הגנה קולקטיבית ולא בודקים את הבקשות האישיות. שמעתי שקוראים לנו "מסתננים" ואומרים שלא באנו לבקש מקלט - אבל אם לא בודקים את הבקשות שלנו, ולא מכירים אותנו, ולא שומעים את הסיפור שלנו, אז איך אפשר לומר את זה?
הצלחתי למצוא עבודה בשטיפת כלים בתל אביב, ולאחר תקופה עברתי לגור בערד, שם עבדתי כשוטף כלים וגם כעוזר טבח במלון בים המלח. פגשתי בישראל הרבה אנשים טובים, אנשים שעזרו לי ויש לי הרבה אהבה אליהם, אבל גם אנשים שאני מעדיף לא להיזכר במה שאמרו לי או באופן שהתייחסו אליי. אני מבין אנשים בישראל שלא רוצים שאנשים זרים יבואו למדינה שלהם, הם צודקים שהמצב קשה. אין לי טענות נגד האנשים. אבל הממשלה לא עושה מה שהיא צריכה - לא פותרת את המצב בצורה נכונה ואז האזרחים נמצאים בבעיה.
כשקיבלתי את הזימון לחולות, בהתחלה לא הבנתי מה המשמעות. שמעתי דברים על המקום הזה אבל לא ידעתי מה זה אומר בדיוק. ידעתי שהוא נמצא בדרום ליד הכלא שבו הייתי פעם. היה לי ברור שאתייצב, ידעתי שאני אעשה מה שהמדינה אומרת לי לעשות, אבל פחדתי מאוד והיה לי קשה לחשוב שאני צריך לעצור את החיים שהיו לי עד עכשיו ולחזור לכלא.
כשרק הגעתי לכאן, הרגשתי שזה בטח ייגמר עוד מעט. ועכשיו, אני כבר שישה חודשים כאן, ולא עושה כלום. אנחנו קמים בבוקר, מחתימים כרטיס נוכחות, ומעבירים את הזמן עד הצהריים, שוב חותמים, וכך גם בערב. בלילה אסור לצאת. יש לי אנגלית טובה ואני משתדל להעביר את הזמן בללמד את האחרים. יש אנשים שיוצאים פה קצת החוצה, מסתובבים באזור ואני אומר - בשביל מה? בכל מקרה צריך לחזור אחר כך, אז זה לא משנה.
אני לא רוצה להיות בכלא כל החיים. החלום שלי זה להיות חופשי ולחיות בביטחון. לא אכפת לי אם בישראל או במקום אחר, אבל אני מפחד שמדינות אחרות יגרשו אותי לסודן. אני מתפלל שלמדינה יהיה פתרון עבורנו - שהיא תיקח אחריות, תבדוק את בקשות המקלט שלנו ותיתן לפליטים לחיות בכבוד. אנחנו נמשיך במחאה שלנו עד שימצאו לנו פיתרון. אנחנו רק רוצים לחיות בשקט.
נורי מוסא בן 38 הוא מבקש מקלט מסודן הכלוא במתקן חולות שישה חודשים
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
