"אני באה משם": מכתבים מהצד האפל
הסופרת הקולומביאנית אמה רייס מגוללת את הסיפור האמיתי והבלתי נתפס של ילדותה במנזר, שכולל התעללויות פיזיות ונפשיות. דרך מכתבים בעלי עוצמה רגשית רבה שהיא כותבת לנמען זר, היא שובה את הקורא המצטמרר
לכאורה, "אני באה משם" של אמה רייס הקולומביאנית, שראה אור ב-2003, היא לא יצירה ספרותית, לפחות לא במונבה התקני-אקדמי. מדובר ב-23 מכתבים ששלחה אמה רייס לנמען בשם חרמן (Chermen) ובהם היא מגוללת את הסיפור הקשה והבלתי נתפס של ילדותה, איך היא ואחותה ננטשו על ידי הוריהם הביולוגיים, ולאחר מכן על ידי אי אילו קולומביאניות שטרחו מעט עד שנמאס להן, ואחר כך הועלו על אי אילו רכבות, ובסופו של דבר הגיעו למנזר בבוגוטה.
רייס הבוגרת מספרת על הנזירות, על כומר אחד חביב ועל אחר שרמנטי, ובעיקר מספרת על השיטה של יושבי המקום, ועל ההתעללויות הן הפיזיות והן הנפשיות. העלילה מסופרת בצורה של מכתבים, לאו דווקא בטכניקות ספרותיות או בהפעלת מניפולציות כתיבתיות כלשהן, ולמרות זאת, יש למכתבים הללו כוח רב - אולי כי גם מכתבים צריך לדעת לכתוב, למרות שניכר כי אלו כן עברו איזשהי עריכה ממעוף הציפור - הם כתובים בהיר, ברור, ותמיד יש בהם תנועה נרטיבית.
המכתבים המוצגים בספר הם ביוגרפיים, ומדובר בסיפור אמיתי. רייס ברחה לבסוף מהמנזר, התגלגלה לאן שיכלה להתגלגל, הגיעה בסוף לפריז, התחברה עם אמנים ואינטלקטואלים, כולל ז'אן פול סארטר, נישאה לרופא צרפתי, והמשיכה לנדוד, ואפילו שהתה קצת בתל אביב לתקופה מסוימת.
הסיפור של רייס עצמו הוא לא סיפור שגרתי, כמעט בכל רגע הוא מעניין ומסקרן מבחינה רגשית. ראשית, יש משהו בדמותה של רייס הילדה הפוזלת, אותה תלישות קיומית וחוסר מושג בסיסי על העולם ששובה את הקורא, ומפעיל בו רגש בסיסי חומל, כמו הרצון לעטוף גוזל בודד בעולם. וזה קורה הודות לכנות הטבעית שלה, לא בגלל שהיא מנסה לרגע לבקש שירחמו עליה, או לנקוט באיזשהי פעולה, אלא משום שהיא מספרת את הדברים כפי שהם התרחשו.
"אתה לא מתקן אותי ואני לא יודעת אם מה שאני כותבת מובן. יש רגעים שזה נראה לי מבולבל, ואני לא יודעת אם אפשר להמשיך לעקוב אחרי הסיפור. אני לא משאירה לי עותק כי אני כותבת ישר, ואני כבר לא זוכרת מה כתבתי קודם". לא ברור מיהו החרמן הזה, מאיפה הוא הגיח, ומה התפקיד שלו בחייה, אבל האמת שזה לא משנה.
קטע מצמרר במיוחד בספר, הוא הקטע שבו רייס הילדה מצליחה להתחבר עם ילדה אומללה אחרת במנזר, ילדה שמתייחסת לבובה קטנה שהיא שומרת בתוך סינרה כאחיה הקטן, והיא מאכילה אותו ומטפלת עליו - והוא, בתמורה, מספר לה מה קורה בעולם שבחוץ. אבל דומה כי "הצימרור" הוא תנועה מתמדת במנזר. רייס הקטנה לא מצליחה - בניגוד לדמויות ספרותיות קלאסיות אחרות שגדלו בתנאים לא תנאים – לפתח חספוס וכישורי הישרדות של חתול רחוב.
היא לא מצליחה, וגם לא מנסה, להיות רעה, אבל דווקא התמימות החד משמעית שלה - שבעטייה היא כל פעם נענשת, פעם במלקות נוראיות ופעם בחודש בבידוד, היא זו שבסוף מניעה אותה למקומות קצת אחרים, פוקחת לה מעט את העיניים וגורמת לה לצאת אל העולם הפראי, המופלא, האחר.
למעשה, "אני באה משם" הוא כתב אשמה חריף ונוקב נגד הממסד
הכנסייתי הקתולי, נגד הפנאטיות העיוורת, ונגד תפיסת עולם חינוכית, שמזכירה שיטות דידקטיות אפלות אחרות. כמובן שעולה ממנו קודם כל ההתעללות הפיזית המתמדת, אבל מה שמכונן אותה היא דווקא ההתעללות הנפשית, אפילו הרוחנית: מילוי מוחותיהן הלא מפותחים של ילדות בהבלים מצמררים ובסיפורי אימה על השטן, ועל מה שיקרה לגופן אם יחטאו - ברמה כזאת שדורשת דמיון די חולני.
ההתעללות רצופות בכל מיני תיאורים גרפיים על שפתיים שמתחילות להתייבש ולהתפורר, על עצמות שמתחילות להתפוקק, על דם שנוזל, ועל כאבים בלתי אפשריים - תיאורים שסביר להניח נתנו השראה למכונני ז'אנר סרטי האימה לדורותיו. כי מעולם לא היה קשר ברור יותר בין הטוטליטריות הקתולית לפרדי קרוגר. וכמה קל לשלוט ולהפחיד ילדות, אחרי שכך מספרים להן על העולם ועל מה שהוא טומן בחובו.
"אני באה משם" הוא לא סיפור של תובנות גדולות, או של אסתטיקה מרשימה או של יכולת כתיבה מופלאה, וגם לא סיפור של עלילה נפתלת; הוא אסופה של מכתבים בעלת עוצמה רגשית רבה, בזכות עמדת המוצא של המספרת, בזכות ההתרחשויות המצמררות בחייה, ובזכות מה שאנו כקוראים יכולים להפיק ממנו, ובעיקר להרגיש ממנו.
"אני באה משם", מאת אמה רייס. מספרדית: סוניה ברשילון. הוצאת זיקית. 285 עמ'.
