כותבת מתוך געגוע: יומן מסע אישי

אני בוחרת להתחיל מגעגוע כי יש בי געגוע אין סופי, שכנראה ילווה אותי כל חיי. געגוע שמציף אותי באהבה, שמזכיר לי נופים עוצרי נשימה, שנותן לי כוח בכל יום מחדש, שגורם לי לבטוח בעצמי, שגורם לי לחייך רק מהמחשבה עליכן, השותפות שלי למסע הקסום הזה.

(יפית כהן ברזק)

אני עוצמת עיניים וחוזרת אחורה בזמן: רוצה לצאת ל"מאגמה צ'אלנג'"? שאלו אותי. אני? מפונקת שכמוני? ומה יהיה עם הילדים? והעבודה? אני לא מכירה שם אף אחת - ים התנגדויות והלב אמר אחרת: "לכי".

• החלום מתחיל כאן - הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

אורזת לקראת מסע לא ידוע. קצת חוששת. המון מחשבות: אני מכירה את עצמי (כך חשבתי), אני הרי מעולם לא לבשתי בגד ים, לא שתיתי יין, לא נסעתי לבד לחו"ל, הביטחון העצמי שלי לא משהו,  אבל אחת ההחלטות הכי מהבטן, הכי חכמות שלי הגיעה: אני יוצאת למסע. מה שיהיה - יהיה.

זה אמיתי מה שקורה כאן?

השעה חמש וחצי בבוקר, אני מתעוררת לעוד בוקר וממלמלת לעצמי: 'הלוואי שזה שלא יגמר לעולם'. הלב מתחיל לדפוק. עוד יום של חלום מתחיל להציף אותי. זה אמיתי מה שקורה כאן? לא, אין מצב. אני חולמת. אני מסתכלת סביבי ורואה את הנשים הכי מדהימות שהכרתי בחיי, כאילו שהן חלק מחיי מאז ומתמיד. אין מילים שיכולות להסביר את החיבור בין נשים שלא נפגשו מעולם אבל התחברו בנקודה נקייה לחברות טהורה, גדושה בנתינה שמרימה את המסע למקום כל כך גבוה.

(יפית כהן ברזק)

בוקר קסום מתחיל. היום יוגה. מחר רוקדים. והנה הפתעה מתוקה מהצוות (איך לעזאזל הם חושבים על הכל? מה,

הם קוסמים? נביאים? הם פשוט אלופים). תדריך ויוצאים לדרך, הג'יפים מוכנים, אנחנו מתודרכות וקדימה. בכל יום מחדש אנחנו פוגשות נופים עוצרי נשימה, שחפים חגים מעלינו, נהרות חוצים את הדרך, הטבע מציף אותנו וברור לנו, שאת המסלול החוויתי הזה תכננו היטב רק כדי להפוך את המסע הזה לבלתי נשכח.

הצוות הזה, שמלווה אותנו, הוא צוות החלומות ואני רוצה להתעכב קצת עליו ברשותכן. אז כן, אמרתי שבא לי אבטיח, אבל ממש לא ציפיתי שיחכה לי אבטיח או שמישהו בכלל יקשיב ל"בא לי" שלי. או ל"בא לי אננס" של מישהי אחרת. הרגעים הגדולים של הצוות המופלא הזה, ההפתעות המתוקות כל בוקר מחדש, תמיד המחשבה עלינו גם כפרט ולא רק ככלל, הגישה מלאת האהבה לכל דבר שנעשה במסע, המקצועיות הטוטאלית, החיוך, שתמיד, אבל תמיד, ליווה כל מעשה והסחלב החם אחרי הרפטינג - לא משנה איפה בעולם עוד אטעם סחלב, הסחלב הזה ילך איתי כל חיי. אני מבטיחה.

שוב בת 16

בכל יום מחדש יצאנו לדרכים: ידיים על ההגה, ג'יפ מחכה לג'יפ, צוות תומך בצוות, ובדרך לא שגרתית הכל הופך לפאזל אחד ענק של שיתוף פעולה מתחבר וזורם. מהג'יפ עוברים להפלגה, מפעילות התנדבות מלאת אהבה ונתינה, אני מוצאת את עצמי בלי לחשוב פעמיים ברפטינג מטורף, עפה על אומגה ונקרעת מצחוק. כל כבלי היום יום שאוחזים אותי במציאות נחתכו. יצאתי לחופשי. בכל נקודת שבירה מצאתי את עצמי עוטפת או נעטפת בחום אמיתי. שואבת כוחות מאחרות, ונותנת חזרה. ובנוסף לכל אלה, גם קיבלתי מתנה ענקית: הצוות שלי. סמדר היא טייסת. כן, טייסת. מפוצצת כשרונות ומצחיקה בטירוף. אביבית – אחחחח, כמה יופי וכמה טוב יש באישה אחת. מזל – האישה, היוגה, העיסויים והלב.

מאגמה צ'אלנג' בטירוף(יפית כהן ברזק)

הבנות שכל כך חששתי מהחיבור איתן התגלו כנטולות אגו, חמות, קשובות, עוטפות. בלי לשפוט מאיפה באנו ומה אנחנו עושות בחיים, חיות את העכשיו, נהנות מהביחד. איזה שילוב, לא יכולתי לאחל לעצמי שותפות יותר טובות מהן. אני נכנסת איתן לאוהל ומוצאת את עצמי בחזרה בגיל 16: שיחות נפש אל תוך הלילה וצחוק שכל המחנה שומע. בתוך הרצינות של חיי אני צוחקת, משתוללת, לא חושבת פעמיים. נפתחתי. השתחררתי. אהבתי את עצמי ככה ואהבתי אותן ככה. 

לסכם את המסע? אין דרך אחת ברורה

ביקרנו במקומות קסומים, פסענו בין טירות ורחובות צרים של עיירות וכפרים ציוריים, הגענו לשמורות טבע עוצרות נשימה, שטנו בנהר בתוך עוצמות של מים, הכרנו מקומות עם נשמה יהודית נסתרת, הפלגנו באוקיינוס אל אי מוקף מי טורקיז שנכנסים דרך העיניים ישר אל הלב. כל פינה בדרך הייתה מרגשת ומפתיעה. זה היה מסע של חלום, מסע מחבק. מסע שכל אישה חייבת לעצמה כדי להעיר את הגוף והנפש מחדש בחייה.

(יפית כהן ברזק)

ואתן, חברות אהובות שלי: נגעתן בכל נימי הלב שלי, הזזתן כל שריר שלא ידעתי שקיים, עטפתן בחום אמיתי וטהור שלא הכרתי, הראתן לי נופים שהרחיבו לי את הנשמה, הוצאתם ממני יפית אחרת, אישה שכבר הדחקתי בתוך השגרה. יפית שהתגעגעתי אליה, שמסוגלת לקום ולדבר מול אנשים, שמאמינה בעצמה. יפית משוחררת, חיה.

ומאז אני מתגעגעת. אתן איתי כל הזמן: הצוות שלי, הצוותים האחרים, צוות המנהלה, ההרגשה שעטפה אותי בכל יום במסע. אמרו לי שכשאני מדברת על המסע נוצצות לי העיניים ויוצאת ממני יפית שלא יכולה לשתוק. ואני אומרת שאי אפשר להסביר את התחושות אבל מספיק להסתכל עלי כדי להבין איך מסע לא ארוך מידי ולא רחוק מידי שינה את חיי והשאיר בי חותם לעולמים.

רגע לפני סיום, זה המקום להגיד תודה ענקית - תודה ענקית על שתכננתם וחשבתם על כל פרט, מהקטן עד הגדול. תודה על ספונטניות וחום והמון אהבה, על הציוות החכם שלי, על שבחרתם את הצוות המוביל הכי טוב שיכולנו לבקש: המנכ"לית: יפעת יגר האלופה, הסבלנית ומי שנתנה לי את הזכות להשתתף במסע. לצוות המנהלה ("מן אללה"): אורלי, חרותה ואורי – חבורת נשמות עם לב ענק וחיוך שלא נגמר. למלווה: נועה רוזן, המפנקת, המקסימה. לרופאה: דרורית אטיאס, מיוחדת במינה, פשוט עוטפת באהבה. ולמדריכה: שרון פרנקו, שבמקצועיות מדהימה, חיוך תמידי וידיעת כל פרט הרימה את החוויה מעלה ומעלה. תודה על הזכות להשתתף - הגעתי איתכן לפסגה.

תודה על הזכות להיות חלק ממשפחה חדשה - משפחת מאגמה היקרה שלי. אתן בליבי ובחיי לעד.