שובניזם ביולוגי: מי מפחד ממחשב חושב?
עם פיצוחו של מבחן טיורינג, נושא הבינה המלאכותית מתגלה יותר ויותר כחולשה שלנו ולא של המכונה. זו עמדה לפיה אינטליגנציה אמיתית היא תכונה שיכולה לבוא לידי ביטוי רק בבני אדם
בשביעי ביוני השנה קרה משהו שאמור היה לטלטל את עולם המחשבים, אם לא הרבה יותר: לראשונה בהיסטוריה, מערכת ממוחשבת עברה בהצלחה את מבחן טיורינג. בניסוח פשוט, גם אם לא לגמרי מדויק, שופטים אנושיים שדיברו עם המערכת הזו בצ'ט טקסטואלי במשך חמש דקות השתכנעו שהם מדברים עם אדם בשר-ודם.
מבחן זה הוצע בשנת 1950 על ידי אלן טיורינג, אחד מאבות מדעי מחשב, כקריטריון מעשי למענה על השאלה "האם מכונות מסוגלות לחשוב". טיורינג אמנם לא הגדיר בצורה מדויקת את כל פרטי המבחן, ולא חסרו אנשים שחלקו על התוקף של הקריטריון הזה, אך מאז ועד היום לא הוצע קריטריון טוב יותר, ומבחן טיורינג נחשב ל"גביע קדוש" וממשי מאד עבור חוקרי ומפתחי הבינה המלאכותית. אם כך, מדוע זכה הניצחון לתגובה קרירה כל כך?
תשובתו של הד"ר למדעי המחשב גדי אלכסנדרוביץ', שהובאה כאן, מסכמת היטב את הגישה הרווחת: "טיורינג (...) רק נתן מסגרת כללית ואמר שהנה, זה משחק מעניין. לכן מי שרוצה להסיק משהו מהמשחק, לרוב דורש ממנו יותר מאשר הכללים שהיו במקרה הנוכחי". נשמע הגיוני, אבל למה בעצם? מה טיורינג פספס כשהציע את המסגרת הכללית שלו? מה אנחנו יודעים היום שהוא לא ידע אז? האם ייתכן שככל שהמחשב מתקרב ליעד, אנחנו פשוט מחמירים את הקריטריונים רק כדי שלא נצטרך להודות שהובסנו?
בריאן כריסטיאן, בספרו המרתק "The most human human" שעוסק בנושא, מביא בדיחה רלוונטית מאד על אדם שמגיע לרופא ומתלונן שהוא מת, גופה מתה. "תגיד לי," עונה הרופא, "גופות צוחקות כשמדגדגים אותן?" האיש אומר שלא, ואז הרופא מדגדג אותו והוא כמובן מתחיל לצחוק. "ובכן?" שואל הרופא. "בחיי, דוקטור!" קורא האיש "מי היה מאמין, גופות באמת צוחקות כשמדגדגים אותן!"
הנמשל ברור: כל עוד המחשב לא עומד במבחן האינטליגנציה שקבענו עבורו, המבחן בסדר גמור – אבל ברגע שהוא מצליח, במקום לתת לו את הקרדיט, אנחנו מכריזים שבעצם המבחן לא באמת בודק אינטליגנציה, שצריך בדיקות קפדניות יותר או מסוג שונה, שהרצפה עקומה ושלל תירוצים אחרים.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הקרב המפורסם שנערך בשנת 1997 בין "כחול עמוק", מחשב השחמט של IBM, לבין אלוף העולם דאז בשחמט, גארי קספרוב. שחמט נחשב מאז ומתמיד משחק שדורש אינטליגנציה גבוהה וחשיבה עמוקה, ולנצח את אלוף העולם זו דרישה שבהגדרה, אף אדם לא מסוגל לעמוד בה. האם זה אומר שאף אדם (חוץ מקספרוב, אולי) אינו אינטליגנטי? בוודאי שלא. אף על פי כן, המשימה הבלתי-אפשרית הזו הוטלה על המחשב האומלל, וכשהוא עבר אותה, כולם רק משכו בכתפיהם. "טוב, אז מחשב יכול לשחק שחמט," אמרו, "אבל זה רק שחמט – זה לא מוכיח שהוא באמת יודע לחשוב".
ואז, בשנת 2011, המחשב "ווטסון" (גם הוא של IBM) ניצח את אלופי שעשועון הטריוויה Jeopardy!, מה שהצריך לא רק ידע כללי עצום ומהירות תגובה גבוהה, אלא גם הבנה וניסוח משמעותיים של משפטים בשפה טבעית – משימה שנחשבה מאז ומתמיד קשה להפליא למחשבים. ומה התגובה? כפי שתוכלו בוודאי לנחש, "אז מחשב יכול לנצח ב-Jeopardy!, אבל הוא לא באמת יודע לחשוב."
חשוב לציין שהאמירות הללו אינן חסרות בסיס לגמרי. כחול עמוק, ווטסון ויוג'ין – התוכנה שעברה את מבחן טיורינג – התבססו במידה רבה על מאגרים עצומים של נתונים שהופקו על ידי בני אדם. להמחשה, כריסטיאן מציין בספרו שכל עילוי שחמט צעיר (ואנושי) בן ימינו יכול היה לנצח את טובי השחקנים של תחילת המאה הקודמת ולפני כן – לא מפני שהוא חכם יותר, אלא פשוט כי במהלך הכשרתו הוא שינן את הפתיחות והמהלכים המוצלחים ביותר שנהגו מאז ועד היום. באותו אופן, סטודנטים לתואר ראשון במתמטיקה כיום מסוגלים לפתור בעיות שהמוחות המבריקים ביותר בהיסטוריה לא הצליחו, פשוט כי הנוסחאות שהתגלו בעבר בעמל רב מונחות לפניהם. כל טריק חדש, שהצריך חשיבה רבה ויצירתיות בפעם הראשונה, הופך לפריט שגרתי בספרי הלימוד, לתהליך מכאני, ובתהליכים מכאניים גם מחשב יכול להשתמש.
העניין הוא שהולכים ואוזלים לנו הקריטריונים. כשאנחנו מציבים בפני מחשב אתגר ממוקד ומוגדר היטב, כמו שחמט, במוקדם או במאוחר הוא מנצח – וגם אם לא, סביר להניח שרוב בני האדם יצליחו עוד פחות ממנו. לעומת זאת כשאנחנו מנסים לשמור על אופציות פתוחות, כמו בצ'ט ה"טבעי" של מבחן טיורינג שאינו מוגבל בנושאי השיחה, גם אז אנחנו מגלים שלא רק מחשבה ואינטליגנציה באות שם לידי ביטוי אלא גם הרבה אלמנטים אחרים (כגון שגיאות הקלדה, חוסר סבלנות, חוסר הבנה ועוד) שמחשב יכול לחקות ושגורמים לשופטים האנושיים ליפול בפח.
אם אנחנו מתעקשים, פוסלים בזה אחר זה את המבחנים שהגדרנו בעצמנו קודם לכן וטוענים שהמחשב עדיין לא הראה סימני אינטליגנציה אמתית, זה אומר לפחות אחד משני דברים רעים מאד: או שאנחנו לא באמת יודעים להגדיר ולבדוק אינטליגנציה, או שגם רוב בני האדם אינם אינטליגנטיים.
הנה ציטוט נוסף של אלכסנדרוביץ': "זה עדיין רחוק מאוד ממה שרוב העוסקים בתחום מצפים לו ממחשב שעובר את מבחן טיורינג (...) בפרס לובנר למשל, שגם עליו אין קונצנזוס, לכל דו שיח הם נותנים 25 דקות ולא 5 כמו במקרה של יוג'ין."
גם בתחרות השנתית של פרס לובנר (שכריסטיאן השתתף בה וזכה בתואר הלא-רשמי "האדם האנושי ביותר") המחשב כבר קרוב לניצחון. מה יגידו אז? שבעצם צריך שעה שלמה של שיחה כדי להוכיח שהמחשב חושב? עשר שעות? שפאנל השופטים חייב להיות מורכב מפרופסורים למחשבים ומחוקרי משטרה? כמה בני אדם יעמדו בהצלחה במבחן שכזה?
נדמה שככל שהמחשב הולך וכובש יעדים נוספים, כך אנו הולכים ומתבצרים ב"שוביניזם ביולוגי" - העמדה לפיה אינטליגנציה אמתית היא, באופן קסום כלשהו, תכונה שיכולה לבוא לידי ביטוי במערכות ביולוגיות בלבד (או, למהדרין, בבני אדם בלבד).
בגישה זו, אם המחשב רוצה להיות חכם "באמת", עליו להיות בדיוק כמו בן אדם על כל היבטיו, כולל החולשות והפגמים של בני האדם. הצטיינות בשום תחום מוגדר אינה מספיקה – עליו להסתדר בעולם האמתי, בחברתם של בני אדם, בדיוק כמונו, ואף לגלות יצירתיות ותובנה ברמות שאנשים רבים לא מגיעים אליהן במשך כל חייהם.
הניצחון של יוג'ין במבחן טיורינג חשוב, לא מפני שהוכיח שמחשב יודע לחשוב, אלא מפני שהוא חשף את ערוותנו בכל הנוגע לבינה מלאכותית. קל להכריז שהמחשב הוא עדיין גולם חסר בינה, אוטומט שמסוגל רק לחקות, לחזור כתוכי על דברים ששמע ולהעמיד פנים. יותר ויותר קשה להוכיח שאנחנו לא כאלה.
