לא נפרד מהטרמפים

גם אני כמו צינקנים רבים בימים אלו, רוצה לנצל את האירועים ולדבר על תרבות הטרמפים, אך אשתדל לעשות זאת במינימום ציניות.

אני נזכר בשיחה שהייתה לי עם חבר במילואים לפני שנה וחצי. הוא צחק עליי, בלי טיפת רוע, שאני מתנחל טרמפיסט. זה היה בפילבוקס ליד בית לחם, עלטה של עלות השחר אפפה את העיר. ניסיתי להבין מה רע בלתפוס טרמפים. הוא נימק: "למה אתה נסמך על אנשים אחרים? סע באוטובוס".

עוד בערוץ הדעות של ynet

הגדר שלא הייתה שם / שאול אריאלי

עדיין משתמשים באותה הטרמפיאדה שבה נחטפו (צילום: MCT)

השיחה התגלגלה כדרכן של שיחות מילואים, ולבסוף סיפרתי לו את המציאות ביישוב שלי וביישובים באזור מגוריי. ברוב היישובים בסביבה שלי יש מספר לא פרופורציונלי של גמ"חים ביחס למספר התושבים. מה זה גמ"ח? ראשי תיבות של "גמילות חסדים". זהו מפעל קטן של אדם או משפחה שהחליטו לעזור לחברה בתחום שבו הם יכולים. גמ"ח בקבוקים ומוצצים לתינוקות - לשימושם של להורים נואשים שתינוקם איבד את המוצץ הרזרבי באמצע הלילה. גמ"ח כיסאות - למקרה שבאו אורחים רבים או בשל אירוע משפחתי. יש גמ"חים נחוצים יותר וגמ"חים יצירתיים יותר. בקיצור, תמיד חושבים עליך ורוצים לעזור.

במצב כזה של לב פתוח לעזרה, החברה היא מאגר זמין לשימוש ולנתינה. בין שלל הגמ"חים ישנו גמ"ח אחד, פופולרי מאוד בכל הישובים, גמ"ח טרמפים. יש כל מיני פלטפורמות להפעיל גמ"ח שכזה אבל העיקרון הוא אחד - מי שנוסע לאנשהו מודיע באתר/פורום/קבוצת מייל/ ומי שמחפש מסתכל. כך מתחברים להם הרבה אנשים למפגשים בתנועה, לעזרה הדדית במהירות 80 קמ"ש ויותר.

גמ"ח הטרמפים והטרמפיאדות הם חלק ממפעל הגמ"חים, חלק מתפיסת הגמילות חסדים - כשיש לי אפשרות לעזור, אני עוזר. כשאני נוסע ברכב שלי, אני מודיע על כך במייל היישובי, לעתים גם ב-SMS, לאנשים שאני יודע שצריכים ואוסף טרמפיסטים בכל תחנה. רבים מאוד נוהגים כמוני. רבים, לא רק ביו"ש אלא בכל רחבי המדינה.

אבל יש חוק ידוע אצל רוב הטרמפיסטים. זה לא 100% אבל לא רחוק מכך, "ככל שהרכב מפואר יותר כך יש סיכוי נמוך יותר שהוא יעצור". לעתים מי שדואג שכל צרכיו יסופקו בידי עצמו בלבד, לא שם לב לזולת. חי פחות בשלום ובשיתוף עם סביבתו.

אני מבין מאוד את האינסטינקט לאחר חטיפתם של אייל גלעד ונפתלי לצעוק: "אסור לנסוע יותר בטרמפים! צריך לעצור את התופעה". אבל צריך לחשוב על פני החברה, על סולידריות במובן היומיומי ולא רק במקרי אסון. עידוד מעורבות חברתית או בלשון הדוסים - עזרה לזולת. זהו נכס לאומי שכדאי מאוד לשמר ולטפח אותו.

בני אדם בריאים רוצים לעזור זה לזה, וכשהם עוזרים זה לזה - טוב להם יותר, הם מחוברים יותר לסביבתם. טוּב הוא משאב חברתי חיובי, הוא אנרגיה מתחדשת ולא מזהמת. כל החברה תרוויח אם נחזיר ונעצים את תרבות הטרמפים.

ונכון, צריך לעשות זאת גם בחוכמה ובבטיחות - אבל לא כדאי לרמוס חלקה טובה זו גם בשעות קשות שנדמה בהן כי לולא היו נוסעים בטרמפים לא היו קורים יותר אסונות במדינתנו.

יואב מליחי, גר באביגיל בהר חברון, מחנך בתיכון בבאר שבע

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il