סיפורו של אלוף / על דייויד בלאט
הבחירה בגולדן סטייט הייתה נוחה, אבל בלאט הלך עם הלב על כל הקופה. התקווה שהספרס הכניסו לליגה עם הכדורסל הקבוצתי המושלם, יכולה להוביל אותו לפסגות חדשות. את הכלים, הידע והחזון יש לו. עידו אשד מפרגן למאמן הישראלי הראשון ב-NBA
מיד אחרי משחק האליפות של מכבי ת"א התייצב דייויד בלאט בעמדת הראיונות. הרבה יותר מהזכייה באליפות הדרמטית, עמדה על הפרק שאלת התחנה הבאה שלו. ניב רסקין הזכיר שמאמן צסק"א היוצא, אטורה מסינה, היה עוזר מאמן בלייקרס. בלאט, שהיה זהיר ומחושב במיוחד בראיונותיו בתקופה ההיא, תיקן את רסקין: "הוא היה יועץ, לא עוזר מאמן", ואז חייך והצהיר: "אני לא הולך ל-NBA כדי להיות יועץ". זה היה הרמז הגדול ביותר שבלאט שיחרר מיוזמתו לגבי המקום שאליו הוא מכוון - ואולי גם לתפקיד הראשי שהוא מרשה לעצמו לחלום עליו.
- מונדיאל 2014
- כל הדיווחים מברזיל בעמוד המיוחד של ynet ספורט
בבוקר שאחרי המשחק, אחרי בקושי שעתיים של שינה, הגיע בלאט להרצות בכנס של IBM במלון דייויד אינטרקונטיננטאל (שם המלון סימבולי משהו). כבר בפתיחה הוא שתל רמז לבאות ("מי פה אמר NBA? מכאן אני בדרך לפגישה עם שמעון ואני מת מפחד"). הוא הציג את גביע אירופה, דיבר על בניית צוות מנצח והעלה שקפים שמדברים על תשוקה, משמעת ועבודה. בסוף הוא דיבר על אהבה: מה המשמעות של כל העבודה הזו? וסיפר שאנתוני פארקר פעם אמר לו: "אם אתה אוהב את מה שאתה עושה, לא תעבוד יום אחד בחייך". השורה האחרונה בהרצאה של בלאט היתה: "קבוצה זו משפחה, ומשפחה זו אהבה".
חמישה ימים אחר כך, בפינה נחבאת בבית קפה מוכר בגבעתיים, עם לפטופ על השולחן, שיחות טלפון קצרות והמבורגר ענק מולו, בלאט נראה כמי שכבר עובד על תפירת המשרה הבאה. אולי רשם את הקווים האדומים של עיקרי החוזה שלו. אולי עשה רטרוספקטיבה ועבד על המנטרה "מגיע לי". אולי שיפץ את המצגת מהמלון וניקה ממנה את העברית. ואולי בנה את ההמלצות לראשי הקאבלירס איך לעשות טריידים כדי להשאיר מספיק מקום ללברון מתחת לתקרת השכר. אבל בכל מקרה 20 שעות מאוחר יותר, בקליבלנד, הוא כבר הרשים מאוד את הנהלת המועדון, וסלל את דרכו למדרגה המאוד גבוהה הבאה.
היה יכול להיות לו נוח מאוד לבחור להיות עוזר בגולדן סטייט. להיות עוזר ראשי של שחקן לשעבר שמעולם לא אימן. לעשות את כל העבודה, להיות חלק מההצלחה, לא לשאת כמעט בכישלון. לחיות באיזור המפרץ החמים והמופלא. אבל דייויד הלך עם הלב שלו, על כל הקופה, עם האתגר שלו ולקח סיכון, באחת הערים הלא מוערכות ולעיתים הנלעגות באמריקה ("אומרים שהדבר הכי טוב שיצא מקליבלנד זה דרו קארי, אבל מי זה דרו קארי?"). מי יודע מתי כזו הזדמנות תחזור. הברזל להט, ובלאט היכה בפטישו בעוצמה. כשהתברר גודל החוזה זה נראה ברור יותר. 5 מיליון דולר לעונה לעומת פחות ממיליון אצל סטיב קר. הסכום הזה גם עזר לשכנע את משפחתו של בלאט "לשחרר" אותו אל מעבר לים, למרות הקושי בפרידה מחדש, אבל מן הסתם המהלך ההיסטורי עצמו היה סיבה מספקת.
בניגוד לדעה הרווחת, הכדורסל הישראלי מאוד עזר לבלאט להגיע לשם. פרשת תעודת המאמן הסעירה אותו ושלחה אותו לרעות במרחבי אירופה, שם פיתח את התפיסה הייחודית שלו לבניית קבוצה, התחבר לכדורסל הרוסי וזכה עימו באליפות אירופה ומדליה אולימפית, אליהן לא היה יכול להגיע עם נבחרת ישראל. גם מכבי תל אביב עשתה לו הכנה מצוינת: למשל הבחירה ההזויה לשחק שתי עונות מפרכות גם בליגה האדריאטית, שבשתיהן בלאט אימן את מכבי. עונות של מעל ל-80 משחקים, נסיעות בקצב ואינטנסיביות של NBA, ניהול סגל ארוך ופצוע. הכי דומה שיש לאמריקה. וגם הבחירה לשחק באירופה עם סגל אמריקני הופכת פתאום
אז בלאט יהיה המאמן האירופי והישראלי הראשון ב-NBA, אבל בואו ניזהר לא להיות עממיים מדי. זה מאוד מפתה: אולי נחזיר את עמרי כספי לקליבלנד? ואולי נביא את ליאור אליהו כפרי אייג'נט? וגם את גל מקל, צריך מחליף לקיירי אירווינג לא? יש מצב שדייויד בלו לא יפרוש? וברור שאנתוני פארקר עוזר מאמן? זהירות עם הפנטזיות, יש כאן מאמן עם רגליים על הרצפה. אבל אולי הוא יוכל לממש את חזון הכדורסל האמיתי שלו, אחרי שבשנים האחרונות הכל היה פשרה ואילוצים ושינוי תוך כדי תנועה בהתאם לכלים שבידיו. התקווה שסן אנטוניו הכניסה לליגה עם הכדורסל הקבוצתי המושלם שלה יכולה להוביל את בלאט לפסגות חדשות, כי יש לו את הכלים, הידע והחזון.
ההצלחה בעולם הספורט המקצועני היא חמקמקה ובוגדנית. יש הרבה סיפורים הירואיים שנבלעים ונעלמים כי בסופם מישהו נהדר הפסיד ולא המשיך עד הסוף, למקום שרק בו מחלקים תהילה ופרסים, ולכן רוב האנשים המופלאים בספורט נשארים לא מתוגמלים. המשחק במינכן שסיים רצף של ארבעה הפסדים ומנע מפגש עם ברצלונה בהצלבה, נס מילאנו הראשון, נס צסק"א בפיינל פור, ההארכה מול
בקטע האחרון של הרצאתו באותו כנס, ממש לפני שרץ לפגוש את שמעון מזרחי ולבשר לו שהוא נוסע מערבה, הציג בלאט את הסרטון על דרק רדמונד הבריטי, שבאולימפיאדת ברצלונה 1992 היה מועמד לזהב בריצת 400 מטרים. בריצת חצי הגמר הוא פתח מצוין אבל אז קרע את שריר הירך האחורית ונפל. ברגע של התעלות רוח הוא החליט לקום ולסיים את הריצה בצליעה, ולפתע פרץ מהיציעים אדם שירד לתמוך בו. זה היה אבא שלו, שהוביל את בנו על כתפו כמעט עד הסיום, ואז שחרר אותו ואיפשר לו לחצות את הקו לבדו, לתשואות הקהל העצום. אני יכול להעיד שלא נשארה עין אחת יבשה בקהל באולם הכנסים, לפחות בין כל אלה שידעו שאבא של דייויד בלאט הוביל אותו ממש עד הקו, אבל נפטר שבועיים קודם לכן, ולא זכה לראות את בנו מגשים את חלומו הגדול ביותר. ועכשיו בלאט ייקח איתו את כל המטען הזה בהמשך מסעו לאיתקה שלו, בדרכו להיות אחד מהטובים ביותר בליגה הטובה ביותר בעולם. בהצלחה אלוף.
לפנייה לכתב/ת 
