"דם אמיתי": הערפדים איבדו את חוש ההומור
העונה האחרונה של "דם אמיתי" נפתחה בצורה קודרת וללא מנת השעשוע והמודעות העצמית שהתרגלנו אליה, רק עם חבורת מפלצות רעבות ותו לא. ובכל זאת, יש אור בקצה המנהרה הזו. זהירות - יש בה גם ספוילרים
העונה הקודמת של "דם אמיתי" השאירה אחריה תקווה גדולה אחת: שהצוות שעומד מאחורי הסדרה, בראשותו של אלן בול, יפרוק כל עול בעונה השביעית והאחרונה, וייפטר מכל שמץ של איפוק שאולי עוד נותר לו. כלומר שבירת שיאים נוספים של הומור עצמי, כאלו שיתעלו על ביל ואריק שממלמלים יחד "פאקינג סוקיייי".
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"קוד שרוף": לא סקסי, ולא יודע את זה
"עמק הסיליקון" מסיימת עונה: החנון שהצחיק אותי
אבל באופן קצת מפתיע, אחרי קו ברור של הידרדרות (מהנה) לטראש נטול רצינות, העונה החדשה, שעלתה אתמול (ב') ב-yes, נפתחה בטון קודר הרבה יותר (ומי שעדיין לא צפה - זה המקום להזכיר שיהיו פה גם ספוילרים). היא מתחילה בדיוק בנקודה שבה הסתיימה הקודמת: רגע לפני שאנשים וערפדים מתחלקים לזוגות שבהם כל ערפד ישמור על בן האנוש שלו מהערפדים החולים הרעים, ובתמורה בן האנוש ייתן לו לשתות דם לא מקולקל – כל הערפדים החולים מגיעים להרוס את המסיבה.
ההתפתחות העלילתית הזו, שנראית משמימה בדיוק כמו ההחלטה להפוך את סוקי (אנה פקווין) ואלסיד (ג'ו מנגניילו) לזוג, היא כמו היפוך של רדיפת הערפדים מהעונה הקודמת. אם אז קרו לדמויות אהובות דברים איומים, אבל הזוועה הוגשה לנו עם המון מלודרמה וטונה של צחוק והקצנה – עכשיו, כשבני האנוש נרדפים על ידי ערפדים גוססים, יש נקודות מחויכות בודדות וסקסיות בהובלת ג'ייסון (ריאן קוונטן) - בתוך ים של דיכאון.
סטיבן מויר (כלומר, הערפד ביל) ביים פרק פתיחת עונה שדוק של עגמומיות אופף אותו. והאומללות הזו ניכרת גם בפרק השני, כך שיש חשד מה שהטון הזה הולך להישמר זמן מה. אולי זו התספורת החדשה של אלסיד והאפור שזרק בשיערו, אולי כל הצוות קצת עייף, ואולי זו החלטה מכוונת לנסות לעשות משהו שונה בתחילת העונה האחרונה - אבל בכל הנוגע לפרק הראשון, הוא דל בהתרחשויות, ועוסק באיסוף שברים אחרי מתקפה קצרה ואכזרית, כזו שמתכתבת עם הגרסאות הקמאיות יותר של הערפדים.
זה לכשעצמו לא נשמע כמו רעיון כל כך גרוע, אבל הביצוע לוקה בחסר. לאורך כל הסדרה פגשנו בערפדים טובים, ערפדים רעים וערפדים שהם לפעמים קצת כאלה וקצת כאלה. אבל לרוב, גם הערפדים האכזריים ביותר, גם הנבלים האנושיים המרושעים ביותר וכל התפלצים שביניהם, היו משעשעים לצפייה, או לפחות בעלי מניעים מעניינים. עכשיו נשארנו עם ערפדים חולים שמסומנים קודם כל כמפלצות רעבות ותו לא.
ואצל בני האדם המצב לא הרבה יותר טוב. אחרי דמויות כמו הכומר נולין (סטיב מקמיליאן) שהצליח להפוך ממטיף פסיכי לדובר מלוקק ולסטוקר מופרע, הרדנק שונא הערפדים הנוכחי פשוט מחוויר, או יותר נכון, מאפיר. וינס (ברט ריקאבי) הוא האזרח המודאג והמעצבן שמסתמן כזה שיפקפק בכל מי שלא שונא ערפדים העונה. הוא מייצג את ההמון המבוהל שעומד לקחת את החוק (וכל מוט עץ שהוא יכול למצוא) לידיים. הכול טוב ויפה אלא שהוא נטול כריזמה, נשמע כמו שכפול משמים של שונאי הערפדים שראינו בעונות הקודמות, ובעיקר גורם לרצון עז שכמה ערפדים מזילי ריר יחסלו אותו, ואת כל שאר הניצבים והדמויות ההיסטריות החדשות שהגיעו לעיירה משום מקום.
עוד משהו שלא השתנה הוא שסוקי חושבת שאלסיד, בן הזוג האוהב שלה, ואנחנו, הצופים הנאמנים שלה, לא זוכרים שהיא קוראת מחשבות. היא שוב חייבת להסביר, בפעם המי יודע כמה, את המובן מאליו: היא יודעת מה כולם חושבים עליה, וזה לא נעים לה. איכשהו, כשהנושא הזה חוזר בפרק ארבע פעמים בווריאציות שונות, קצת קשה לחוש אמפתיה.
יכול להיות שממצבת ההרוגים והנעדרים תבוא הישועה: טרה (שוב) נלקחה מאיתנו. אבל בדם אמיתי כמו בדם אמיתי, אי אפשר להיות בטוחים שבאמת
סיימנו איתה ועם המרמור הקיומי שלה, וגם קיבלנו פוקוס על האמא הבלתי נסבלת שלה. האם האבלה סובלת גם מלהט דתי צדקני מצד אחד, וגם מקאמבק של הנטיות שלה להתמכרויות, אבל אם אפילו ללפאייט לא אכפת, למה שלנו יהיה?
ואולי הישועה תבוא דווקא מאותם ערפדים זועפים, שחוטפים אנשים - ככל הנראה בשביל צריכה מאוחרת יותר. הפעולה הזו מעוררת עניין, ונראה שלפחות כמה מהפרקים הבאים יובילו לאותו הכיוון. מה שבטוח - ההיעדרות של אריק (אלכסנדר סקושגארד) מפרק הפתיחה בלטה עד כאב.
אבל אל תתייאשו. למרות הפרק הפותח המאכזב משהו, יש למה לצפות – הפרק השני יכלול התפתחות עלילתית ולפחות רגע מפתיע אחד בתוך ים האבל על מצבם העגום של בני האנוש.
