"ארבע ארצות": ביידיש זה נשמע מצוין

ספר הביכורים של מתן חרמוני, "היברו פאבלישינג קומפני", זכה להערכה רבה, משום שבאמצעותו הטביע הסופר סימני הכר ייחודים - כשהפנה את הזרקור לתרבותם של סופרי היידיש האמריקנים בתחילת המאה ה20. ניתן לומר שספרו החדש, "ארבע ארצות", ממש נובט מתוך קודמו ואוחז בעקבו. ברומן זה ממשיך חרמוני לעסוק ברבים מהנושאים שמופעים בספרו הקודם כמו קנאת סופרים והתשוקה לתהילה. אפילו עטיפות שני הספרים חולקים את אותה התמה: זוג כפות ידיים משולבות ובגד.

• מתן חרמוני מתגעגע לתל אביב
• "היברו פאבלישינג קומפני": ראיון
  

חרמוני ממשיך לכתוב באותו סגנון מלבב הלוכד את העברית בתוך תבניות היידיש, ונוסך בסיפור את הוויית השטעטל היהודי. הגיבורים הראשיים מגיחים מ"היברו פאבלישינג קומפני", אלא שהפעם, במקום להלך ברחובות ה"לואר איסט-סייד" במנהטן, הם משוטטים ברחובות מרכז תל אביב של 2010, מחזיקים בשולי אדרת התרבות היידית המפוארת.

"ארבע ארצות". האמן המיוסר בעידן הישן והחדש

גיבורי הרומן יהושע רדלר, סופר מתחיל ואביון שאשתו בוגדת בו עם העורך שלו, מגלה יום אחד כי רוחו של המשורר היידי נחום צובלפלאץ השתכנה בדירתו. יחד הם מנסים להיחלץ מהמצוקה הכלכלית הפוקדת אותם. הבזות והעליבות שהיו מנת חלקם של רוב היהודים במזרח אירופה נוכחת, כך מסתבר, גם אצל אנשי רוח גם בזמננו. אלא שכיום העוני אינו מתקבל כגזרת שמיים, ורדלר סבור ש"סופר בישראל לא אמורה אצלו הבטן לשיר ולזמר מרוב רעב בשנת 2010".

בספר, כמו במציאות, בעלי הממון תאבי הבצע הם עורכי הדין ואנשי הנדל"ן. יהושע רדלר מסתגל לרוח הזמן והולך אחר ה"רוח שלו", צובלפלאץ, שיודע לב יהודים רחמנים מהו. הם מקימים "סטארט אפ לקיבוץ נדבות" יש להם תוכנית שיווקית מפורטת, ואפילו מנהל כספים. הם מנווטים את עסקיהם בחינניות גמלונית ודומה ש "הלופט גשפט" היהודי מעולם לא היה רווחי יותר.

בעזרת אינסוף תקבולות, השתקפויות וחיבורים הנמתחים בין העבר להווה, מתאר חרמוני את הנחת היסוד המונחת בסיס הספר ש"מה שהיה נכון לפני מאה ועשרים שנה, נכון גם היום". שם הספר "ארבע ארצות" הוא אולי הבולט שבדוגמאות: שמו של רחוב תל אביבי שמשמש ככתובתו של הגיבור, הוא גם שמו של ארגון יהודי שניהל את גביית המסים של קהילות יהודי פולין עבור השלטון המרכזי במשך כ-250 שנה. מתברר שמגורים בעיירה בפולין במאה ה-17 או בדירה שכורה בתל אביב במאה ה-21, מפיקים את אותו עול כלכלי, כשבשני המקרים היהודים הם גם הגובים וגם החייבים.

ב"היברו פאבלישינג קומפני" סגנון הכתיבה של חרמוני בנוסח מנדלי מוכר ספרים וספרות התחייה העברית היה חלק משחזורה של תקופה. לעומת זאת ב"ארבע ארצות" יוצר חרמוני הכלאה מעניינת בין השפה שבפי הגיבורים - למציאות הישראלית בה הם חיים. במפגש הראשון בין רדלר לצובלפלאץ השד, זה שואל אותו, "בעד מה חייכת אז בלוויה, נחום?" והלה עונה, "בעד מה חייכתי, בעד הבכי חייכתי. בעד הבכי ובעד האבל". אמנם חרמוני משבץ בתוך שפת הגיבורים מונחים עדכניים כמו "למקסם" ו"הצלחה גורפת", אבל הגיבורים אינם מדברים את שפת המקום והזמן. כפי שהגיבור לובש את חליפותיו של כצנלבוגן בעל הדירה שלו שמת, כך הוא גם לובש את שפתם של המתים.

מכאן ש"ארבע ארצות" הוא ספר מלא אלוזיות, רמיזות והקשרים ששזורים בו מלאכת מחשבת. חרמוני הוא אשף בשיבוץ מחוות ספרותיות, ותקצר היריעה מלפרט את כולן. אפשר לפגוש כאן את סיפורו של איסאק בבל "שכר הסופרים הראשון שלי" שבו הסופר הצעיר מתאהב בזונה, ואת "הזונה מאוהיו" של חנוך לוין ושני קבצניה, את השיטוטים התל אביבים של יעקב שבתאי וגם כמובן את "ספר הקבצנים" של מנדלי, וגם את שלל הסופרים הנוירוטיים - גיבוריו של הסופר היהודי-אמריקני פיליפ רות.

באשר לדמויות, רדלר אבוד, ולא רק כלכלית. הוא מרגיש חלול, ריק כקליפה וכמו שהוא יורש מהמתים את מלבושיהם וספריהם הנשכחים, כך הוא מערה לתוכו את מטענם הרוחני והתרבותי. חרמוני יצר שעטנז ספרותי המורכב מפיסות מוכרות של עבר ופולקלור יהודי גלותי, יחד עם הווה ישראלי מחוספס. התרכובת המקורית הזו יוצרת מחזה סוריאליסטי על גבול הפנטסטי. זוהי יותר ממחווה אסתטית לשפה ולסגנון שנכחדו, נראה שחרמוני קיווה לייבא אל תוך המציאות הישראלית משהו מאופייה הסלחני והמנחם של היידיש.

בנוסף לכל אלו, "ארבע ארצות" הוא גם סיפור נפלא על יצרים ותשוקה ארציים ורוחניים כאחד. הליבידו של הגיבורים החיים והן של המתים סוער מאוד. צובלפלאץ, השד שהתאבד בוורשה לפני מאה שנה בגלל אהבה נכזבת לפרוצה, מנהל בגלגולו הנוכחי רומן סוער עם השכנה של רדלר, שחקנית בעלת עבר מפוקפק. רדלר עצמו אחוז געגועים עזים לגרושתו. הוא אורב לה בחצר ביתה שהיה ביתו, וכותב לה מכתבי אהבה נואשים.

קולות של מעשה אהבה נישאים באוויר, כי כמו שצובלפלאץ אומר:

"מי שהוא בעל יצר ,היצר פוקד לא רק את הגוף אלא גם את הרוח". לא רק תאוות הבשרים קיימת בספר - התשוקה לשבח ולהכרה ספרותיים בוערת בו לא פחות. יותר מכל שואף רדלר להיות סופר מכובד ומוערך. כי "אין דבר שיש בו כדי לפגוע יותר בסופר מאשר העובדה שאיש לא שמע את שמו". הוא מוכן לחיות חיי דלות משפילים למען הזכות להיקרא סופר עברי. "אני סופר. כן סופר. מה לא, סופר? אני עונב לעצמי את עניבת הסופר לא בחסד. אם להיחנק אז להיחנק בעניבה זו".

חרמוני משלח את גיבורו לחזר בלהט הן אחר נשים והן אחר התהילה, תוך שהוא עצמו מפעיל את קסמיו על הקורא. סגנונו מבריק ושובה לבבות, וקסם כתיבתו מתפרץ מתוך כל משפט ומכל תמונה. חרמוני מצטט את עצתו של מנדלי הסופר הבוגר לשלום עליכם הצעיר: על הסופר "ללטוש ללטוש ללטוש", ואין ספק שחרמוני עצמו מיישם המלצה זאת בהצלחה. הפסקאות שלו מלוטשות להפליא, אבל לעומתן העלילה קצת רופפת: וזו חולשתו המרכזית של הספר.

נראה שמרוב שאיפה להציג סגנון מהוקצע, הצטמק לו מעט סיפור המעשה. עלילות החבורה העליזה מרחוב ארבע ארצות, צנועות לעומת המלאות הסגנונית של שפת הרומן, ודווקא הניסוחים העשירים שנוכחים בו כל כך, הם אלו שמייצרים ציפיות למהלכים עלילתיים רחבים יותר. אך יחד עם זאת, "ארבע ארצות" הוא ספר שמציג זווית מרעננת ומקורית על המציאות הספרותית של דמויותיו, והקריאה בו היא תענוג מתמשך ושופע רבדים.