סמדר הרצפלד: "הדמות שלי שילמה מחיר עצום"
סמדר הרצפלד הקדישה את ספרה "אני גיטל" לדמותה של אישה חסידית שחיה בעילום שם בירושלים של המאה ה-18, הסתירה את זהותה וחוותה אובדן קשה. "דמויות דתיות גדולות לא כתבו את סיפור חייהן בעצמן", היא מספרת, "האתגר שלי היה לתת לה קול"
זהו רומן שמסופר בגוף ראשון מפיה של גיטל, דמות המבוססת על אישה אמיתית - נערה יהודייה מן המאה ה-18 שנישאת לרב חסידי ידוע, וכשהיא מתאלמנת, היא עוזבת הכל, כולל את ילדיה, ויוצאת לדרך עצמאית.
הרצפלד מעניקה לדמותה של גיטל קול. היא כותבת את הסיפור שיכול היה להיות מסופר מפיה. בעולם החסידי, נשים דומיננטיות הן מיעוט שבמיעוט, בוודאי נשים בעלות עוצמה רוחנית ושאיפות למימוש היכולות שלהן. מסע העלייה לרגל לארץ ישראל היה שמור בעולם החסידי לגברים בלבד; שאיפת הדבקות באל ובחיים רוחניים היתה שמורה אף היא לגברים בלבד. והנה באה גיטל ושוברת את הכלים.
את הבסיס לסיפור שאבה הרצפלד (ילידת תל אביב, אם לשניים, ובוגרת החוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, שפרסמה בעבר מספר ספרים, ביניהם הרומנים "אינתא עומרי" ו"תחת שמי מכסיקו") ממקורות חסידיים. לצד סיפורי חסידים היה גם ספרו של דוד אסף, "דרך המלכות", העוסק בר' ישראל מרוזין, שגיטל היתה סבתו. אגב, גם סבתה הגדולה של הרצפלד נקראה גיטל, והיא היתה מה שהרצפלד מגדירה "צדקת כפרית". אישה זעירה, עם לול מאחורי הבית, לכל תרנגול היה שם. שתי הגיטליות האלה מתחברות בספר בדרך מיוחדת, ומקבלות קול משלהן.
"חזרתי לכתוב אחרי הפסקה גדולה של למעלה מעשר שנים לטובת מחלקת ההורות והאימהות", מספרת הרצפלד. "שני הרומנים האחרונים שהוצאתי קיבלו גם לינץ' וגם סנגוריה, ושניהם מספרים על נשים. הגיבורות שלי הן כמעט תמיד נשים. אחרי שנים שהלכתי לאיבוד בתוך האימהות - חזרתי לכתיבה, עכשיו אני כותבת סיפורים קצרים שמתפרסמים באתר האינטרנט, 'סיפורים קצרים עם גוונים אפלים'".
איך הגעת לגיטל?
"הגעתי אליה דרך קריאה על החסידות, אוספים של סיפורים חסידיים. היא מוזכרת שם מכמה זוויות, כי היתה קשורה לכמה דמויות חשובות בעולם החסידי. היו לה יחסים מיוחדים עם המגיד ממזריטש. הוא מראש חלם את השידוך בינה לבין בנו. הוא שולח שליחים להביא אותה ולהשיא אותה לבנו".
הרצפלד מתעכבת בספר על העוצמה הרוחנית של גיטל, ושל המגיד, ועל תקשורת החלומות בין השניים. "למגיד היתה אפשרות ללכת בעולם שמעל המציאות שלנו. גיטל נישאת לבנו היחיד, שהיה מבוגר ממנה בהרבה שנים, ומתחילה תקשורת מיוחדת בינה למגיד. היא היתה ילדה בת 12 כשנישאה".
נישואים בגיל כזה לא היה מקרה נדיר אז.
"זה משהו שהיה קיים, אבל זו עדיין חוויה מאוד קשה. אין בחיים שלה תהליכים, הכל קיצוני אצלה. בגיל 12 משיאים אותה, היא נפרדת מהילדות שלה, מהוריה, ממשפחתה. היא באה ממשפחת למדנים, מתנגדים, זה ההיפך מחסידים. אז פתאום היא גם נופלת לנישואים וגם לחיים בלב העולם החסידי בלי שום הכנות. מתחילת חייה, הדרך שלה היא דרך של מהפכים חדים. בכל הסיפור הזה אין לה בחירה. בגיל 14 כבר היו לה שני ילדים".
סיפור נישואיה של גיטל כאוב מאוד. אברהם כונה "המלאך" בין השאר בגלל הרוחניות שלו, המוזרות שלו, נטייתו להתבודד. בסיפור שמופיע בספר "שבחי הבעש"ט" הוא מתואר כמי שחוזר אליה בחלום אחרי מותו, ומתנצל על הפרישות היתרה שלו. הוא אף מבקש ממנה לא להינשא לאדם אחר - לפתע הוא רוצה בה ומקנא לה. על פי אותו סיפור, גיטל לא נישאת לאיש, ובתמורה גדלים ילדיה להיות גדולים בתורה.
"המצב הקיצוני שלה הזמין אותי לדמיין את מצבה", אומרת הרצפלד, "נכנסתי ויצאתי מהדמות שלה, עם כל ההתרחשויות בחיי, לא יכולתי לעזוב אותה".
סיפור חייה המיוחד המשיך כשבעלה הלך לעולמו. לפי המקורות, בתקשורת החלומות המיוחדת שלה היא השיגה לבעלה עוד 12 שנות חיים. המגיד משבח אותה על כך. אבל בתום 12 שנים הוא באמת מת, והיא נותרת אלמנה בת 24.
"הגיטל הזאת נשארת לבדה עם הילדים, היא מחליטה שהיא לא חוזרת על הסיפור הישן, לא מתחתנת שוב ולא יולדת עוד ילדים. אנחנו מדברים על שלהי המאה ה-18 באירופה, תקופת נפוליאון והכיבושים. היא מוסרת את ילדיה לאימוץ אצל הרבנים של המגיד, היא לא תשוב לראות אותם יותר".
גם היום, בעידן הרבה יותר מתקדם, אישה שעוזבת כך את ילדיה נחשבת חריגה, ופעמים רבות גם מוקעת.
"היא היתה אישה מיוחדת, היו לה כישרונות מיוחדים, שבגללם, מראש, המגיד בחר בה. הספר מנסה לא לשפוט, אלא לדבר דרכה. היא יוצאת לירושלים, וחיה שם בעילום שם, בדלות. היא מסתירה את זהותה, את הרקע המכובד שלה, את ההשכלה ואת הייחוס. היא עובדת ככובסת - במקצוע הכי קשה והכי נחות בירושלים. בספר 'דרך המלכות' של דוד אסף, ר' ישראל מרוז'ין מדבר על הדמות הזאת של סבתו, שעבדה ככובסת ונקברה בהר הזיתים. אם האנשים סביבה היו יודעים שהיא כלתו של המגיד ממזריטש - היתה אז בדיוק עליית חסידים גדולה - היא היתה הופכת לדמות חשובה".
למה לדעתך היא הסתירה את זהותה?
"אני חושבת שהיא החליטה לחגוג על הבדידות, לחגוג על הכישרונות הדתיים שלה. היא רצתה פעם אחת בחייה לעשות דברים מתוך חופש ובחירה. וגם באמת יש לה כישרונות מיוחדים לקשר עם העולם שמעל המציאות. היא לא רצתה למשוך אליה תשומת לב, זה איפשר לה לחיות במגע עם בני האדם שסביבה.
"היא משלמת מחיר עצום, היא לא חזרה לעולם שהיתה בו. יש צדדים חזקים של עצב לקראת סוף חייה, זה מאוד ברור שהיא מתחברת לאובדן שבחייה. אין לה מסקנות חד משמעיות לגבי ערך המעשים שעשתה".
היא לא כתבה בעצמה את קורות חייה. על מה התבססת?
"דמויות דתיות גדולות לא כתבו בעצמן. התלמידים כתבו בשמם. ר' נתן כתב בשביל ר' נחמן. האר"י הקדוש לא כתב, כתבו בשבילו. אנשים עם עוצמות דתיות גדולות הרבה פעמים מלמדים, מדברים, מתקשרים - לאו דווקא יושבים וכותבים. סופר זה תפקיד אחר, תפקיד שיש בו צד פקידותי מאוד. וזה היה האתגר שלי, לתת לה קול דווקא משום שלא כתבה בעצמה".
כיצד נוצר אצלך העניין בעולם החסידות?
"דתות זו אהבה גדולה שלי. נולדתי בתל אביב, אבל שנים רבות
אני חיה בירושלים ואוהבת את ירושלים אהבת נפש. גדלתי בבית תל אביבי צפוני, אנשים בעלי מקצוע חופשי. למדתי בחוג לפילוסופיה יהודית ותנ"ך, ותמיד היו לי געגועים לעולם שמעבר למציאות שלנו.
"זה הביא אותי לכל מיני תנועות בחיי, גם כסופרת וגם כאישה. נסעתי למרכז אמריקה, חוויות שאחר כך תיארתי בנובלות שלי. וגם היו לי מסעות רוחניים בירושלים".
את הוצאת "62" הקימה הרצפלד לאחרונה, וקראה לה כך משום חיבור המספרים בגימטריה של השמות שלה ושל שותפה שבילי. "אנחנו רוצים להוציא ספרים מיוחדים, על החוויה הנשית ועל החוויה הדתית. הסיפור של גיטל מחבר בין השניים.
"הספר הבא שאמור להתפרסם בתקופת החגים הוא אנתולוגיה של סיפורי חסידים לא קונבנציונליים, כאלה שנמצאים בנתיב פחות מרכזי. בחורף הבא נוציא ספר שירה של אבישר הר שפי, שבשיריו יש חיבור בין עולם הטבע לעולם הדתי. זו תקופה לא קלה בשוק הספרים אבל החלטתי להיות עצמאית לא רק כסופרת אלא גם כמוציאה לאור. זו הרפתקה".
