זיכרון מצולם: הרופאים היקים הראשונים בי-ם

עושים כבוד לרופאים היקים בירושלים: הם עלו לארץ ישראל מגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, רגע לפני שמלחמת העולם השנייה סחפה את אירופה לסחרור איום, ומילאו תפקיד חשוב ביותר בהתפתחות הרפואה בישראל ככלל ובבית החולים הדסה בירושלים בפרט. 

ארגון יוצאי מרכז אירופה ("ארגון היקים") ערך השבוע ערב הוקרה לרופאים שהגיעו מגרמניה ומאוסטריה ופעלו בירושלים מראשית המאה הקודמת ועד לשנות ה-60, ובו סיפרו ילדיהם ונכדיהם את הסיפורים הנוסטלגיים על הווי החיים המיוחד ביישוב היהודי ועל השתלבותם של העולים החדשים במרקם החברתי בו.

• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

ראשית הרפואה בישראל:

• החזון שהפך למציאות: תמונות מימי הדסה הראשונים
• רפואה פרטית נוסח המנדט: בתי"ח של פעם
• טיפת חלב על חמור: ימי הדסה הראשונים בצילומים  
  

על חשיבות תרומתם לרפואה בארץ טרם הקמת המדינה ולאחר מכן בשנותיה הראשונות אפשר ללמוד משהו מהדוגמאות הבאות: ד"ר סופיה גצובה, מי שהייתה ארוסתו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, הקימה את המכון הפתולוגי של הדסה; ד"ר דוד-תיאודור אולמן ניהל את הפעלת הכליה המלאכותית הראשונה; ד"ר ברנהרד צונדק המציא שיטה לקביעת ההריון בשלב מוקדם; ד"ר קרל דניאל דרייפוס היה מראשוני המטפלים בנפגעי הלם קרב; ד"ר היינריך קרפלוס היה ממקימי המכון לרפואה משפטית באבו כביר; האחות זלמה מאיר נחשבה ל"פלורנס נייטינגייל" הישראלית; ד"ר אריה דוסטרובסקי הקים את מרפאת העור הראשונה בארץ ועוד.

הרופאים היו מעורבים בהתרחשויות נוספות ביישוב היהודי: ד"ר אליעזר פליקס ברגמן הקים מפעלים לייצור חומרי נפץ עבור "ההגנה", למשל, ושנים מאוחר יותר סייע ד"ר אהרן בלר לפתוח את המגילות הגנוזות מקומראן באמצעות מכשירים ששימשו בניתוחי מוח.

(צילום: באדיבות עדנה גוגנהיימר, ארכיון חנה ואפרים דגני)

(צילום: באדיבות עדנה גוגנהיימר, ארכיון חנה ואפרים דגני)

עשרות רופאים בשכונה אחת

"לפני שהדסה עברה להר הצופים בשנות השלושים היא הייתה בית חולים קטן ברחוב הנביאים, היכן שכיום נמצאת מכללת הדסה", מספר פרופ' איתמר אביעד, מומחה ברדיולוגיה שאביו - ישעיהו וולפסברג - היה רופא ילדים ידוע באותה עת. "ברדיוס קטן במרכז העיר הצטופפו עשרות רבות של רופאים יוצאי אירופה. ירושלים הייתה קטנה מאוד, והשכונות המרוחקות יותר שאחר כך התמלאו ברופאים ובאנשי אקדמיה כמעט לא היו מפותחות.

"בכל מקום ברחוב היו שלטים של רופאים, וכולם ידעו מי עוסק באיזה תחום ולמי כדאי לשלוח מטופלים. גם בבית שמעתי את מי אבי מעריך יותר מקצועית ואת מי פחות. בשנת 1936 הרבה מהרופאים עברו לרחביה, ושם קרה תהליך דומה כעבור זמן רק בפחות צפיפות". 

"'רופא יקה' הוא מושג משמעותי בירושלים", מסביר מיכאל דק, עיתונאי, סופר ומי שהנחה בעבר את "מקבילית המוחות" והעביר את שנות ילדותו בעיר. "בשנות השלושים הגיעו ליישוב המון יקים, חלקם הלא-קטן היו רופאים. בשלב מסוים בארץ מחצית הרופאים היו יקים, וכולנו גדלנו בבתים שבהם המסירות לשליחות הרפואית הייתה חלק ממבנה הנשמה היקי. לכל הילדים של הרופאים האלה הייתה ילדות שונה. לכולם היה טלפון, למשל, מה שלא היה לאנשים רגילים מהיישוב שהמתינו לכך שנים.

"היה לי רופא יקה ופעם התקשרתי אליו בשעה לא הגונה מבחינת יקים, תשע ועשרה בערב. הוא הרים את השפופרת, ענה במבטא יקי 'אני ישן עכשיו' וטרק את הטלפון. ניסיתי פעם שנייה וקיבלתי אותה תשובה, והבנתי שלא עושים דברים כאלה.

"בפעם אחרת הגעתי לרופא עם נשיכת כלב, והוא אמר במבטא כבד: 'תאמר לי איש צעיר, אתה התערבת באינטרסים לגיטימיים של הכלב?'. הם אדוקים ושמרנים, ללא פשרות. זה לא כמו הנינוחות של היום, לטוב ולרע". 

(צילום: באדיבות עדנה גוגנהיימר, ארכיון חנה ואפרים דגני)

(צילום: באדיבות עדנה גוגנהיימר, ארכיון חנה ואפרים דגני)

מימין: האחות מאיר; ד"ר צונדק; ד"ר גצובה(צילום: באדיבות עדנה גוגנהיימר, ארכיון חנה ואפרים דגני)

ביקורי בית ברכיבה על חמור

הרופא הראשון מגרמניה, ד"ר משה וולך, הגיע לארץ כחרדי אדוק במחצית המאה ה-19 בהזמנת משה מונטיפיורי. הוא ביצע ביקורי בית ברחבי ירושלים כשהוא רכוב על חמור, טיפל במחלות קשות באמצעות התרופות שעמדו לרשותו והתמודד עם מטופלים הסובלים מתת תזונה בשל מחסור בבשר, חלב וירקות. בשלב מאוחר יותר, בשנת 1902, הקים את בית החולים "שערי צדק".

"מאוחר יותר, בשנות השלושים, הגיעו כאמור רופאים רבים בעלייה הגרמנית הגדולה", מוסיף דק, שאף הנחה פאנל בערב שערך האיגוד ליוצאי מרכז אירופה. "בשלב מסוים היו פה מאות רבות ולא כולם מצאו עבודה. על משרה אחת בהדסה התחרו 40 רופאים - ומדובר על התמחות ללא שכר, רק תמורת ארוחות. הדסה הוקמה מצד אחת על בסיס מורשת רפואית אמריקנית, ומצד שני על רופאים ממזרח אירופה. היה מתח בין הגישה הלימודית, המחקרית והטיפולית האמריקנית לבין זו האירופאית".

"הרופאים הגיעו מגרמניה עם דוקטרינה נוקשה מאוד", אומר פרופ' אביעד, "ומסרו הלאה את מה שהם קיבלו מרבותיהם, שהיו אנשים מאוד פורמליסטים והסתררו מאחורי כל מיני מילים מפוצצות. הרופאים ממזרח אירופה היו מעשיים יותר, עם חוש הומור וגישה אנושית לבני אדם. אלה מהם שיצאו להשתלמויות בארצות הברית הביאו גישה חדשה לרפואה, שלמזלנו השתלטה על העניינים".

אפשר ללמוד משהו על המעמד שלו זכו הרופאים היקים מסיפורה של אילנה אלרואי-ברוש, נכדתם של ד"ר אברהם שפיגל וד"ר מלכי-מלי שפיגל שהקימו את אגודת אקים. הוא היה רופא פנימאי ומומחה למחלות לב, היא רופאה גינקולוגית. "הם היו ציונים, יהודים שורשיים מאוד שעלו לארץ מהעיר דסאו שבגרמניה בשנת 1933 ופעלו ללא לאות למען קידום האנשים המוגבלים בארץ", מספרת הנכדה. "הם טיפלו בכולם באהבה וללא משוא פנים".

הסב היה רופא הבית במלון המלך דוד ובשנת 1966 הגיע לביקור קונרד אדנאואר, שכיהן קודם לכן כקאנלצר הראשון של גרמניה הפדרלית מטעם מפלגת CDU. "אדנאואר סבל מכאבי בטן", מתארת אלרואי-ברוש, "וד"ר שפיגל הוזעק לטפל בפציינט רב המעלה. הם התחילו לדבר ונוצרה כימיה גדולה. הוא סיפר לאדנאואר שהוא עלה לארץ ב-1933, וזה ענה לו בהערצה: 'הלא אתה כבר ידעת אז מה יקרה'.

"לפני שסבא שלי פנה לעזוב את המטופל, שאל אותו אדנאואר: 'מה אני יכול לעשות למענך, הר דוקטור?'. סבא שלי ענה שלכבוד הוא לו לטפל בקאנצלר. הוא חזר הביתה נפעם, ואז חשב שצריך היה לבקש כסף בשביל אק"ם - אבל היה נרגש כל כך מעוצמת המעמד שהדבר נשתכח ממנו. הוא חזר בשנית לאדנאואר וסיפר לו על מהות הארגון. אדנאואר חיבר אותו לחברו אקסל שפרינגר, איל עיתונות בגרמניה, שתרם ביד נדיבה לאקים".

(צילום: באדיבות עדנה גוגנהיימר, ארכיון חנה ואפרים דגני)

ד"ר מלכי-מלי שפיגל וד"ר אברהם שפיגל(צילום: באדיבות עדנה גוגנהיימר, ארכיון חנה ואפרים דגני)

לרופאים היו מכוניות

אותן שנים בירושלים מאופיינות במחסור ניכר, שהורגש גם בבתיהם של הרופאים. "הילדים והנכדים שלי יכולים להבין היום את המושג 'אין כסף'", מתאר פרופ' אביעד, "אבל אז פשוט לא היה כלום. היית מאושר אם היה לך מספיק כדי לגמור את החודש. כמעט שלא היה בן אדם שהייתה לו דירה שלו, הכל היה בשכירות. צריך לזכור שכל הלימודים אז היו בתשלום, גם בבית הספר היסודי והתיכון, וצריך היה גם לאכול ורצו גם קצת להתלבש אירופאי.

"אלה דברים שאז היו נראים מותרות. היו מעט רופאים אז שהחזיקו במכוניות ועשו בעזרתן ביקורי בית, למרות המרחקים הקטנים ממילא. אולי היה זה סמל סטטוס מסוים.

"רוב האימהות לא עבדו, כי לא היה מקובל אז שנשים עובדות. האמא הייתה בבית ודאגה לכל, אבא היה רופא קופת חולים ועבד יום מפוצל ובצהריים כולם חזרו הביתה לנוח".

-העובדה שאביך היה רופא דחפה אותך למקצוע?

"ודאי. כשיש אב שהוא רופא ואנשי ירושלים טענו שהוא גם היה רופא לא רגיל, ברור שיש הערצה לאבא. ראיתי את הסיפוק שהיה לו מהעבודה, אז הלכתי גם אני לרפואה ולא הצטערתי לרגע. יש מעט מאוד מקצועות בעולם שלא נעשים משעממים או מעיקים וחושבים בהם על הפנסיה. בכל יום זה היה מעניין מחדש".

פרופ' אביעד עלה לארץ כילד בן חמש, אך את ההבדל בין המורים היקים לאחרים הוא זוכר היטב. "לאנשי מערב אירופה היה קשה ללמוד שפה זרה", הוא נזכר. "המורים שלנו התחלקו בערך חצי-חצי ליוצאי מזרח אירופה וליוצאי גרמניה ואוסטריה. על המורים שבאו ממזרח אירופה לא היה מה לצחוק והם לא היו חומר לחיקויים, אבל אלה שהגיעו מגרמניה דיברו כמובן בהיגוי כבד ובשפה לא תקנית, ללא הבדל בין זכר לנקבה.

"היום כבר כמעט לא מכירים את המבטא היקי, כי היקים האמיתיים כמעט לא קיימים".