5 שנים: תנו למייקל ג'קסון למות בשקט

חמש שנים חלפו מאז אותו סוף שבוע בהול וחסר שינה שבו אנשים מכל רחבי העולם, וגם אנחנו במערכת ynet, ליווינו בחוסר אמון את הבשורה על לכתו של אחד הכוכבים הגדולים שידע עולם הפופ אי פעם. וזה היה עצוב, כי מייקל ג'קסון מת לפני הזמן, עם גוף שברירי ונפש עוד יותר. והיה עצוב גם משום שכמו בכל טרגדיה טובה, הוא קרס חודש לפני סיבוב ההופעות שתוכנן להשיב אותו לפסגה כמנצח. הסיקור התקשורתי לקראת "This Is It", היה למעשה הפעם הראשונה שבה כבש כותרות חיוביות, אוהדות, מלאות תקווה אחרי כעשור וחצי של סְחי, של אייטמים מוזרים שבהם האמת לעתים גברה על כל המצאה של הצהובונים.

אבל יותר משהיה גיבור טראגי יווני, היה מייקל ג'קסון בחייו מוטציה הוליוודית עגומה. כשרון נדיר שנפל לידיים הלא נכונות שוב ושוב - בהתחלה משפחתו ואחר כך פמליית ה-enablers שהקיף עצמו בהם, אנשים שסונוורו מהתהילה והכסף שלו, ניצלו אותו ולא השכילו להציל את ג'קסון מעצמו. וכן, גם נציגי תעשיית המוזיקה אינם חפים מטיפול אינטרסנטי בתרנגולת הפיטר-פנית שהנפיקה להם ביצי זהב ופלטינה למכביר. עם שני אלבומים ("מייקל" ב-2010 ו"Xscape" בחודש שעבר) שיצאו מאז מותו, ומי יודע כמה עוד ממתינים בבוידעם של סוני.

אלבומים שלאחר-המוות מקפלים בחובם תמיד איזושהי תהייה מוסרית, ולא משנה אם מדובר בטופאק, ג'ף באקלי או מלך הפופ. האם היו האמנים האלה רוצים שנשמע סקיצות חצי אפויות, שנופחו ודומיינו מחדש על ידי מפיק נוצץ? האם היו שמחים לדעת ששמם כובש את המצעדים גם בלי כל מאמץ קידומי מצדם מלבד דו"ח הפתולוג? האם היו נותנים ידם לכל מיני דואטים קריפטים שבהם זמר השעה מבצע בהם דואט ללא ידיעתם? קשה לומר.

במקרה של סוני וג'קסון, העניין עדין במיוחד משום שהיצירות החדשות תחת שמו של ג'קסון יוצאות בתת הלייבל MJJ בהפצת אפּיק. מדובר בלייבל שג'קסון הקים בשנות השמונים, אבל סגר ב-2001, בגלל סכסוך עם סוני. עכשיו MJJ נמצא אצל מנהלי עזבונו, שניערו מהלייבל את קורי העכביש והפעילו מחדש את מדפסת הכסף לטובתם ולטובת סוני. האם היה ג'קסון שמח על הצעד הזה לנוכח הסכסוך? לעולם לא נדע.

כך או כך, 2013 היתה טובה במיוחד לעזבונו של ג'קסון, שהרוויח 600 מיליון דולר בזכות העובדה ש-"Xscape" הגיע למקום השני במצעד בארצות הברית ובזכות שני מופעים של "סירק דה סוליי" המבוססים על שיריו של ג'קסון ("One" ו-"The Immortal World Tour") שהוצגו למעלה מ-500 פעם.

ילדות עשוקה - הדור הבא

אמו של מייקל ג'קסון, קת'רין (אשר בצוואתו היא היורשת העיקרית של כל הונו, לצד ילדיו), שמה גם היא יד בקלחת והחליטה בדצמבר שעבר להפיק סרט על חייו שיראה "צדדים שלו שלא הכרנו" (ואף מילה על הצדדים שלא רצינו להכיר). בחוסר מודעות מעורר השתאות, היא פנתה לערוץ מימון-המון כדי לגייס את הכסף להפקת "Remembering Michael", במחשבה שמעריצי בנה ישמחו לשלם 10 דולר בתמורה לצפייה בסרט אונליין. התרעומת שהתעוררה בקרב המעריצים לנוכח משפחת המיליונרים הפונה לערוץ מימון הנחשב למפלטם של פשוטי העם, גרמה לכך שקת'רין חזרה בה תוך חודש ונאלצה להחזיר כמה עשרות תרומות.

אבל דבר אחד מוצלח (או לפחות מסקרן) יצא מהחוויה: הקטע הקצר מתוך הסרט שהופץ לציבור, הראה את שלושת ילדיו של ג'קסון מתראיינים. רוב הדברים שהם אומרים בוידאו הם סתמיים למדי, עד לאותה הודאה מכמירת לב של פריס ג'קסון, יפהפיה מתבגרת (האם אי פעם יוודע מיהו אביה הביולוגי?) שסיפרה שבנסיונו להגן על ילדיו, מייקל ג'קסון שיחזר עבורם את חוויית הילדות המבודדת והעצובה שחווה הוא-עצמו. "לא הכרנו הרבה ילדים בגילנו", היא אומרת בסרטון, "היינו מבודדים ולא עזבנו את החווה לעתים קרובות".

אי אפשר היה שלא להיזכר, לנוכח ההודאה העצובה הזאת, במה שאמר ג'קסון שנים ספורות לפני כן לרב שמואלי בוטח, עוד חבר בפמליה המפוקפקת שסביבו, על ילדותו הבלתי קיימת: "לא יכולתי לעשות מה שילדים אחרים עשו, לבלות עם חברים ולעשות מסיבות פיג'מה... אני זוכר איך הלכתי לאולפן ההקלטות וראיתי בפארק מעבר לכביש את הילדים המשחקים. בכיתי, משום שהיה לי עצוב שאני צריך לעבוד במקום זה".

טבע האדם

שכלולי הטכנולוגיה מבטיחים שנמשיך לראות ולשמוע את דמותו המסונתזת של מייקל ג'קסון, בין אם בהולוגרמה מרשימה וקריפית (כפי שהוצגה בטקס פרסי הבילבורד, שם פניו של ג'קסון נראו אסיאתיים קמעה) או בגירסאות, עיבודים, שיחזורים ואלבומי דואטים. המורשת שלו לא תיעלם, כי היא פשוט לא יכולה.

אז איך אתם תציינו את יום השנה למותו של אמן-העל הזה: צפייה בסרט הקצר בכיכובו, (פנטזיית מדע בדיוני שביים פרנסיס פורד קופולה), "קפטן איו"? סלפיז באינסטגרם עם כובע משוך למטה וכפפה מנצנצת? מסיבת ריקודים עם אלבום הרמיקסים שלו?

אני מתכוונת לחזור ולהיזכר בשתי הפנים של האיש הכשרוני והאומלל הזה: מצד אחד, מוזיקאי העל שהביא לנו פנינים כמו "Human Nature" ו-"Rock With You" (שאמנם לא כתב, אבל עשה בהם כבתוך שלו) ומצד שני, אדם משונה, חסר מנוחה בעורו שלו, גבר בן 50 שנבוך כשאומרים לידו מילה כמו "טוסיק" (ראו דקה 01:30 בקטע מתוך הסרט התיעודי "This Is It"). אם האופי והכשרון הנחוצים כדי להפוך למלך הפופ הבלתי מעורער הצריכו פשרה שכזאת על הבריאות הנפשית של האדם, אולי מזל שאין כרגע יורש אמיתי לכתר.