לידיעת הקורא רוחאני: שלום הוא עסק מסוכן

"עשיית שלום היא עסק מסוכן". אף על פי שכמעט כל דבר יכול להביא קריירות פוליטיות לקצן - החל מפרשיות מין ועד לקבלת שוחד - הסכנות הפוליטיות הכרוכות בעשיית שלום מול אויב ותיק הן קריטיות במיוחד משום שהן כוללות עשיית ויתורים לאויב, שטבעי להתייחס לכוונותיו העתידיות בחשש רב.

"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:

סרי לנקה הצליחה לתפוס נמר. ומה איתנו? / אריאל רייכרד

מי צריך שניים לטנגו. שלום במעמד צד אחד / פרופ' אורן ברק וד"ר דן מיודובניק

קוראי התיגר: עוצמת ארה"ב בסימן שאלה / פרופ' סטיבן א' לובל

נדבקו לכס השלטון. המשחררים הפכו לרודנים / ד"ר אירית בק

כשמדובר בניסיונות ההגעה להסכם גרעיני מול איראן, נראה שההשלכות הפוליטיות מבית עבור מנהיגי "המערב"‏ - כמו נשיא ארצות הברית ברק אובמה, ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו - הן ברורות למדי, ואילו ההשלכות של עסקה גרעינית עבור חסן רוחאני, הנשיא האיראני, נדונות פחות.

הגורמים הקיצוניים מחכים לו בפינה. רוחאני(צילום: AFP)

הסכם מוצלח אינו ערובה לשקט מבית

בנוסף, נראה שמנהיגים אוטוקרטיים פגיעים לקואליציות פוליטיות מקומיות ולמחאות המוניות, גם כשהם מצליחים להגיע להסכמים מוצלחים. "הסתיו הזועם" במצרים לא היה אירוע אקראי, אלא דווקא נקודת שיא שהתפוצצה לאחר שנים של כעס וחוסר שביעות רצון משיתוף הפעולה של סאדאת עם ישראל שהוביל בסופו של דבר להסכמי קמפ דיוויד ולהסכם השלום ב-1979. מנהיגים אחרים, החל מגמאל עבד א-נאצר בשנות החמישים המוקדמות, ועד למלך ירדן חוסיין לאחר מלחמת ששת הימים, פחדו שיתנקשו בהם אם ידברו עם ישראל, ולפחד זה הייתה תרומה משמעותית לקושי לקדם תהליכי שלום אזוריים.

מהי מידת הרלוונטיות של כל זה למקרה של רוחאני ויחסו למשא ומתן על הגרעין? האם מבחינתו יהיה טוב יותר לנסות לגרור את שיחות הגרעין, לעכב אותן כמה שניתן במטרה למשוך זמן וללכת הביתה בידיים ריקות, כך שיוכל להאשים את המערב (ואת ישראל) בכישלון הדיפלומטי? האם הגעה להסכם כולל ומקיף שבמסגרתו איראן מוותרת על זכותה להעשרה גרעינית בתמורה לגישה לשווקים מערביים, תסתום את הגולל על גורלו הפוליטי?

(צילום: EPA)

חרב הפיפיות של הקיצוניים

התמונה מורכבת יותר ויש להבין כי גם להצלחה במשא ומתן וגם לכישלון בו עשויות להיות השלכות שליליות. שדולת ה"מודאגים" כבר השמיעה את קולה במיוחד לאורך השבועות האחרונים והעבירה ביקורת נוקבת מבית על רוחאני, ולעומתה הנציים השמרניים שמרו, על פי רוב, על שתיקה. הם הבינו שהקלת הסנקציות תלויה בנשיא החדש ושסביר יותר שדווקא הוא, יותר מכל מתמודד אחר לנשיאות איראן, יכול לגרום לזה לקרות.

"מתקפת הקסם" של רוחאני בעולם עבדה עד כה, כך לפחות נראה, ואף שהאינטרס האיראני טמון בהקלה של משטר הסנקציות, הגורמים הנציים גם מבינים שהצלחת רוחאני היא חרב פיפיות פוליטית מבחינתם: הצלחתו היא אכן הצלחתה של איראן, אך בה בעת היא גם הצלחתם של יריביהם הפוליטיים, השמרנים הפרגמטיים דוגמת הנשיא לשעבר עלי אכבר רפסנג'אני, אחד מהאנשים העשירים במדינה ותומך מרכזי ברוחאני.

העשרת האורניום תופסק במסגרת הסכם הגרעין. המתקן בנתנז(צילום: AP)

גם לכישלון של רוחאני, שמוגדר כהתמוטטות השיחות ללא פתרון למשבר ההולך ומסלים, יש השלכות ברורות על הנשיא המכהן ועל שאר המשטר. הסנקציות שהוסרו כחלק מתוכנית הפעולה המשותפת ("הסכם הצעד הראשון") סביר שיופעלו מחדש. אובמה לא יוכל להתנגד לקולות בקרב הגורמים הנציים בשני בתי הקונגרס שיקראו לו להטיל סנקציות הדוקות אפילו יותר, ולהעמיק את הניסיונות להחליש עוד יותר את הכלכלה האיראנית השבירה.

סאדאת נתן לישראל "צ'ק פתוח" באזור

אם נחזור למצרים של סאדאת, נראה כי חלק מההסבר לכך שההסכם של סאדאת עם ישראל היה כל כך לא פופולרי בקרב הציבור המצרי הוא שההסכם סימל את ההתנתקות משאר המדינות הערביות ובעיקר מתפיסת האומה הערבית. עבור חלק מהשכנים "ברחוב הערבי", שיתוף הפעולה לא תרם לפתרון הבעיות של האומה הערבית, אלא דווקא בודד את מצרים וסיפק לישראל "צ'ק פתוח" לעשות ככל העולה על רוחה מול הפלסטינים, לבנון ועיראק. כדי להימנע מלהיות סאדאת נוסף, על רוחאני יהיה להגיע להסכם עם המערב שיראה שהקהילה הבינלאומית מכירה במעמדה של איראן כמעצמה אזורית.

אנשי הגרעין הקשה באיראן מחויבים להעשרה הגרעינית אולי לא רק בגלל ההשלכות הביטחוניות, אלא גם משום שהם רואים בכך סמל סטטוס. עוד ב-2003, כשהיה רוחאני מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, הוא ניהל משא ומתן סביב ההשעיה של העשרת הגרעין האיראני מול מדינות ה-G3 (צרפת, בריטניה וגרמניה). אולם מתינותו משכה אש רבה, וסללה את הדרך לעלייתו של אחמדינג'אד הנצי לשלטון ב-2005 ולהתפטרותו של רוחאני עצמו.

הנשיא המצרי שילם בחייו על ההסכם עם ישראל. סאדאת, קרטר ובגין(צילום: AP)

המטען ההיסטורי הזה - והאפשרות לעשור אבוד נוסף לשני הצדדים - מספק אולי למנהיג האיראני את המנוף להשגת ויתור סמלי משש המעצמות, שמכירות בכך שלאיראן יש את המעמד והזכות להעשיר אורניום כמו שיש לארגנטינה ולגרמניה; זכות המותנית בבדיקות קפדניות ומתמשכות, שאמורות להוביל להפחתה הדרגתית - במשך כעשר שנים - של הסנקציות. סנקציות הבנקים יהיו האחרונות שיותרו.

יוותרו על הגרעין, ישאירו את הטילים הבליסטיים

נקודה חשובה נוספת היא שבהמשך לפאתוות שפורסמו על ידי המנהיג הרוחני העליון המנוח, רוחאללה חומייני, איראן חוזרת ואומרת שהיא תוותר על הרדיפה אחר נשק גרעיני, אך תמשיך לשמור על היכולת של שיגור טילים בליסטיים כדי להגן על עצמה מול איומים קיומיים. יכולת כזו עשויה לספק לאיראן את האפשרות להרתיע התקפות מהרגע שבו היא תפרק את תוכנית הנשק הגרעיני.

דרך שיפור הכלכלה האיראנית מחד, ומקסום התדמית שלה באזור מאידך, רוחאני אולי יהיה מסוגל להרחיק את הגורמים הנציים לשוליים, להתקדם במשא ומתן ולהגיע לפירוק היכולות הגרעיניות ובה בעת להימנע מגורל זהה לגורלם של מנהיגים כמו סאדאת או כמו מלך ירדן עבדאללה הראשון.

אלברט ב' וולף הוא תלמיד דוקטורט במדע המדינה באוניברסיטת קליפורניה, באירווין. החל מאוגוסט 2014 הוא יהיה עמית פוסט-דוקטורט במכון דיוויס לחקר היחסים הבינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים

המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים