"ארזנו לבד": דיירי משנה בתוך נפשם

חמישה סיפורים מאוגדים בקובץ הזה: "ליד הבחורים" מאת יעל ברון, "דיירי משנה" מאת משה סקאל, "שטח אפור" מאת יזהר הר-לב, "סטפס" מאת דורית שילה ו"מה אתה מסתכל על?" מאת תמר מרין. השניים האחרונים הם החזקים ביותר לטעמי, בין השאר משום העברה של תחושת ניכור חזקה בקרב הדמויות; תחושה שמתגבשת נוכח המפגש המחודש הטעון עם ישראל, עם "הבית", והעלאה של סוגיות חברתיות ופרטיות.

"ארזנו לבד". חמישה סיפורים שמתמודדים עם שאלת הזהות

סידור הסיפורים באסופה עושה עמה חסד. הסיפור הראשון נותן את הטון של האסופה, ומכניס את הקורא ללקסיקון הרלוונטי לשיח על הגירה, ובה בעת מטשטש את גבולות הזמן והמרחב במציאות הנוכחית. הסיפורים העוקבים שונים זה מזה בסגנון ובמבנה העלילתי, ומעניין לגלות כיצד כל אחד מהם מצליח להציע זווית ייחודית על הגירה ולעצב את הזיכרון בתוך תמה זו, בעיקר נוכח המפגש עם ההווה. הסיפור החותם של תמר מרין - והמוצלח ביותר, לדעתי - מעצים את תחושת אי הנוחות המתגבשת לאורך הקריאה בסיפורים, ומביא לשיא את הסערה הרגשית המתחוללת בקרב הדמויות.

המעניין מכל באסופה הוא העיסוק הדרמטי בהיות הדמויות "דיירי משנה", כפי שניסח יפה משה סקאל בסיפורו. אלו שעברו להתגורר לכמה שנים מחוץ למולדתם ישראל, ועתה שבו אליה ותופסים עצמם - כל אחד בדרכו שלו - כדיירי משנה. העובדה שתפיסה זו אינה מקובעת במרחב שמחוץ לישראל, כפי שאולי מצופה, אלא דווקא בישראל עצמה, מעלה שאלות מרתקות בנוגע לתפיסות של זהות ובית, ובנוגע לאופן שבו אלו כרוכות זו בזו.

צור, עורכת האסופה, ציינה באחרית הדבר המוצלחת, כי הסיפורים מתכתבים במידה מסוימת עם מסורת "היהודי הנודד", ויחד עם זאת מתכתבים עם תמות מסיפורו של אודיסאוס. היא מזהה קשרים מרתקים בין מאפייני השיבה הביתה של אודיסאוס, לשיבה של גיבורי הסיפורים, ומוסיפה נדבכים חשובים ליצירות בכתיבתה.

היעדרה של אידיאולוגיה סדורה אצל הדמויות לסיבת שהייתן בחו"ל, מנטרלת אפשרות קריאה ופענוח חד-ממדיים ואפילו פשטניים של הסיפורים. ההגירה של הדמויות נובעת משלל סיבות פרטיות, לעתים גחמניות ולעתים כמעין בריחה והצלה, ואילו החזרה נובעת משיקולים דומים, פחות או יותר. הממד הפוליטי-חברתי זניח למדי, והאישי הוא זה שנמצא בלב המהלכים והמעשים של הדמויות. לפיכך, הדרמה היא מינורית, מרוכזת בתנודות הנפשיות שמתעוררות בעקבות המפגש המחודש עם המקום אותו עזבו לתקופה. אלו סיפורים קטנים, לא חשובים, לכאורה, במארג הפוליטי המשתלט תדיר על תמת ההגירה.

משה סקאל. דמויות כ"דיירי משנה" בעולמן(צילום: גרג בול)

במרבית הסיפורים ניכרת התמקדות במהלך נפשי מרכזי, שנובע מתוקף החזרה לישראל. אך מהלך זה מעוצב במסגרת עלילתית מצומצמת מאוד, אינדיבידואלית, שמהדהדת את זיכרון המקום אליו היגרו או את מגוון הבעיות הפרטיות בהווה ובעבר, שהן חלק מהמארג המשפחתי-אישי של הדמויות. הניסיון להתאקלם מחדש בבית שאותו עזבו לאחר שהקימו להם בית חדש במקום אחר - גם אם זמני - מעלה שאלות מעניינות בנוגע לכוחה של הארעיות אל מול הקבוע והסדור, זה שתמיד יימצא שם, וניתן יהיה לשוב אליו.

ההתאקלמות איננה פוליטית במובן של הסדרי קליטה והיטמעות בחברה לא מוכרת. לכן דווקא מתוך החזרה למוכר מתבלטים הגעגועים, הספקות, החששות, הערגה, בעוד הבית הזמני שגם ממנו היגרו לאחר שביססו לעצמם חיים כדיירי משנה, משתלט על התודעה.

המעברים בין הבית הקבוע לבית הארעי, ושוב לבית הקבוע, מוליכים את

הדמויות שבסיפורים לתהות על זהותם, להתמודד עם עתידם, להתבונן אחורנית, שכן ההגירה הכפולה טומנת בחובה מערך מורכב בהרבה מגעגוע המולדת המוכר לעייפה. נטרול הפאתוס והעדפת המינורי והאישי מספקים זווית חדשה ומרעננת לבחינת מושגים שחוקים, ועל כן הדמויות ב"ארזנו לבד" אינן מעוצבות כתלושות ואבודות, אלא דווקא כמפוכחות וגמישות.

על אף הקשיים, החרדות, אי הבהירות או רגעי הגעגוע אל הבית הזמני, התחושה העיקרית, לטעמי, שעולה מכלל הסיפורים היא של חוזק. חוזק שנובע מהיות המפגש המטלטל עם ישראל נקודת מוצא לבחינה נפשית עמוקה, שאינה שבויה בסד ההגדרות הפוליטיות המוכרות או כפופה לתכתיבים חיצוניים. זוהי בחינה שנעשית בנקודת זמן נטולת חשיבות היסטורית (חיפוש אחר גלידרייה בתל אביב), ולרוב במצב סטטי למדי (עצירה בדוכן למכירת קפה או בשיטוט באינטרנט ב-google earth).

נקודות המפגש בין ההווה לעבר הקרוב והרחוק, יוצרות את המערך הרגשי הנפיץ שבסיפורים, ותוך כדי שחזור וביטוי של אירועים זניחים (ואולי רק לכאורה), מחשבות ותהיות - מתגבשת פואטיקה ייחודית ותפיסה אינדיבידואלית של חוויות ההגירה. חוויות אלו באות לידי ביטוי בשפה ששמה דגש על ה"אני" וה"פרטי", ולא נופלות בהכרח למושג הפוליטי הטמון בהגירה, משם לכאן ובחזרה.

"ארזנו לבד". ערכה: שי צור. הוצאת אינדיבוק.