"הארץ המובטחת": להבין את דרום אפריקה
העיתונאי ההולנדי אדריאן פן-דיס מציג בספר ממוקד וקצר ראיונות וחוויות של תושבי דרום אפריקה בעידן של קץ האפרטהייד. התוצאה: טקסט בעל אג'נדה ישירה, אבל כזה שמציג תמונת עולם חלקית ולא נוקט עמדה ממשית
כתיבה דוקומנטרית היא יישות מעניינת מבחינה ביקורתית, שלא כמו הכתיבה המסאית, החל ממונטיין דרך אורוול ועד לפוסטר וואלאס, היא לא פראית, חסרת עכבות ואנרכיסטית, אלא תמיד מותנית אג'נדה, ואג'נדה שאינה ספרותית בהכרח, אלא יותר עיתונאית.
כמו כן, האג'נדה שלה כמעט תמיד היא ארצית, ברורה וישירה. כך גם במקרה של "הארץ המובטחת" מאת הסופר והעיתונאי ההולנדי אדריאן פן-דיס, שמטרתו היתה לספק ערך מוסף באמצעות מסע תרבותי-אנתרופולוגי-קיומי בדרום אפריקה המתבוססת בעצמה, המסושעת, המדממת, שלאחר קץ האפרטהייד.
ללא ספק, מדובר באחת הארצות המורכבות, הבעייתיות והמרתקות ביותר, ומראש היה קשה להאמין ש-107 עמודים יספקו ערך מוסף ממשי וחדש לנושא, כזה שלא הציף כבר את השיח הפוליטי-מדיני-כלכלי, כזה שכבר לא טופל בספרי מחקר והיסטוריה, בכתבות מגזיניות ואפילו ביצירות אמנות.
לזכותו של פן-דיס יש לומר שהוא לא מצהיר שום הצהרות יומרניות, כפי שלעתים נוהגים לעשות אי אילו יוצרים דוקומנטרים שמסמנים להם מטרה, ואז זורקים את החץ. פן-דיס מגיע מנקודת מוצא מאוד מינורית ואנושית, בעוד הוא יודע שהוא עלה קטן ביער של מורכבות מתמדת. מכאן שהוא לא מתכוון לספק אבחנות גורפות או ניתוחים מקוריים, או בעצם לומר לנו משהו חדש שאיננו יודעים.
"אתה צריך יותר להתבונן ופחות להביע דעה, דעות לא חסרות לנו כאן", אומרת לו אווה, חברתו האפריקנית, באחד הרגעים המוקדמים בספר, בעוד הוא שואף להביע קול אנושי קטן בתוך כל הסאון והאלימות והייאוש. הוא משוטט עם אווה, ומשוחח עם בני משפחתה ועם משרתיהם השחורים, ולא נותן לאגו שלו לרגע להיות בחזית הדברים.
הוא מקשיב לאנשים, שומע מה יש להם להגיד, וזה די מרתק ואף מצמרר לשמוע אותם, נמצאים לכאורה בצומת היסטורי של תקווה - אבל מפוכחים עד מוות, חסרי אמונה,הישרדותיים, ולרגע לא נסחפים אחר הכריזמה הכובשת של נלסון מנדלה.
הראיונות הקצרים והחוויות שמרכיבים את הספר מוכיחים שלמציאות יש דינמיקה משלה, שלא תמיד עומדת בקורלציה לזו של השלטון. כאילו מדובר בשתי יישויות נפרדות, שאמנם יש ביניהן קשר והן משפיעות אחת על השנייה, אבל לרוב דומה כי הן חיות ביקום מקביל. כמעט כל מי שהיה במקומות מסוימים בדרום אפריקה, כמו למשל יוהנסבורג - מאז קץ האפרטהייד - הבין כי מדובר בארץ אכולת פחד ואימה, ארץ בה מומלץ לא ללכת סתם כך ברחוב, וגם לא לעצור באור אדום, אם אפשר, מחשש שיגנבו לך את המכונית ויירו לך בראש.
אפריקנים ולבנים חיים, אמנם, בתנאים די נוחים, אבל מגודרים בחומות אזעקה אלקטרוניות, בכלבי טרף ובשערים חשמליים שנסגרים בתוך הבית בלילה. ("אני חי פה בכלא עשוי זהב וכל הפושעים מסתובבים חופשי בחוץ", כך אמר לי קרוב משפחה בביקור לפני שמונה שנים).
הפחד והאימה הזאת מוזכרים, אמנם, אצל פן-דיס, אבל לא מורגשים מספיק, אולי בקטע שבו אווה מספרת: "הסיפורים על יום הנקמה של השחורים כל כך ישנים. עוד כשהייתי ילדה שמעתי אותם. בבית הספר היינו רושמים ביומן את היום בו ישחטו אותנו. אני יודעת שאלו שטויות, ואף על פי כן אני חולמת פעם אחר פעם שאני מסתתרת מפני שחורים. בתת המודע שלי יושב שחור מאיים". אך כמובן, גם בתת המודע השחור, האישי והקולקטיבי, יושב לו לבן מפחיד. זו המציאות וברובה היא עודנה קיימת היום.
פן-דיס נותר נייטרלי בספרו. הוא לא נוקט עמדה, הוא לא מציע פיתרון.
למעשה, מה שהוא מספק זו הצצה קטנה, אנושית, כתובה, למציאות קשה ומוכרת, וכנראה גם מבטא את מגבלות הז'אנר בו בחר ואת מגבלות קוצר היריעה של ספרו.
ראוי לציין בהקשר זה דווקא את הרומנים הגדולים של זוכה פרס נובל, ג.מ קוטזי, במיוחד "חרפה" הבלתי נשכח, לצורך השוואה בעייתית אך נכונה אד הוקית; יש לבדוק מה מקבלים אחרי קריאה בספר כמו חרפה, ומה מקבלים מקריאה בספר כמו "הארץ המובטחת". נכון, אלו שני ז'אנרים שונים,אבל בתוכם קוטזי מצליח באמצעות בדיון וכתיבה נוקבת וכנה לשרטט את הדקויות, הסדקים והמורכבות של המציאות הזו, באופן שמותיר בקורא על פי רוב חותם חזק.
מנגד, פן-דיס מותיר על קוראיו חותם מאוד מינורי, ובסופו של דבר לא מצליח להתקרב לעוצמות הרגשיות של רומן עשוי היטב. בסופו של דבר, למרות שהוא מייצר רגעים אנושיים עצובים, נוקבים ומעוררי מחשבה, הוא לא מספק מספיק כאלו, גם בגלל קוצר היריעה, וגם בגלל מגבלות הז'אנר. כדי להבין את דרום אפריקה אפילו מעט - צריך הרבה יותר מזה.
"הארץ המובטחת", מאת אדריאן פן-דיס, מהולנדית: רן הכהן. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 107 עמ'.
