ליעוז בן 16 ניצח הסרטן: 'ראיתי מוות בעיניים'

זה התחיל בכאבי בטן : ליעוז וילדר, אז בן 10 מחיפה, ביקר פעם אחר פעם אצל רופא הילדים שאמר "זה שום דבר", מקסימום אפנדיציט. סבתו חשבה תחילה שהוא מנסה להתחמק מבית הספר, אך כשכאבי הבטן הלכו והחמירו החליטה עם אמו איילת לקחת אותו לבית החולים.

• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

מתמודדים עם סרטן:

• התבשרת שיש לך סרטן: איך מתמודדים עם זה?
• התמודדות אחרת: להיות בריא גם אם חולים
• החיים משתנים: התמודדות עם מחלת הסרטן
  

הימים היו ימי החנוכה. ליעוז אושפז, עבר בדיקות אולטרסאונד ו-CT ותוצאותיהן - בנוסף לבדיקות הדם - הראו כי הוא לקה בסרטן מסוג ברקיט לימפומה, אחד מסוגי הסרטן האלימים ביותר המתפשט במהירות בגוף. לימפומת ברקיט נגרמת לעתים מהווירוס EBV הגורם למחלת הנשיקה, ולעתים בשל מוטציה גנטית.

ליעוז הועבר לחדר הניתוח, להסרת גידול ענק שמילא את חלל הבטן שלו ופלש כמעט לכל איבר אפשרי. "לזה אני קורא נס חנוכה", הוא משחזר היום בראיון ל-ynet. "קמתי עם תשעה צינורות בגוף וחתך שחוצה את הבטן שלי, אבל בלי גידול".

הרופא אמר שזה שום דבר. ליעוז וילדר בבית החולים(צילום: איילת וילדר)

הגידול חזר בפעם השנייה

חצי שנה אחר כך שבו כאבי הבטן וליעוז הועבר מיידית לבית החולים, שם נצפתה חזרה של המחלה ושל גידול נוסף. הוא עבר טיפולים שבהם הוחדר לגופו צינור שסייע להצטמקות הגידול, ולאחר מספר חודשים נותח שוב.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. ליעוז המשיך בטיפולים כימותרפיים לתוך העורק הראשי ולעמוד השדרה, במטרה להשמיד גידולים שעוד נותרו בגופו. בהמשך עבר השתלת מח עצם שלאחריה נאלץ להתהלך עם מסיכה על פיו ולשהות בבידוד.

"הרגע שבו קמתי מהניתוח הראשון היה הכי קשה שאני זוכר", הוא אומר. "היו סביבי בני משפחה וכמה חברים קרובים. הייתי מסטול מהתרופות ולא יכולתי לזוז בגלל הניתוח בבטן. לא הבנתי מה קורה סביבי ומה קרה לי, בתחושת חוסר אונים שקשה לי לתאר".

לאחר כשנה של טיפולים קשים, ניתוחים ואשפוזים ממושכים, בישרו רופאיו שגופו נקי מהמחלה. כיום ליעוז בן 16, לומד בבית הספר לאמנויות בחיפה וחולם בעצמו להיות יום אחד על הבמה. בינתיים הוא משתתף בהצגות ובמופעים בעירו, ומתנדב בעמותת "גדולים מהחיים" למען ילדים חולי סרטן.

"אני חייב להודות שלא הייתי הילד הכי גיבור שיש. צעקתי המון, בכיתי. הייתי ילד שראה את המוות בעיניים. אבל האנשים סביבי עשו הכל כדי לשמח אותי".

"אף פעם לא. חברים לכיתה תמיד ביקרו אותי והמשפחה לא עזבה אותי לרגע. תמיד הרגשתי שאוהבים אותי ותומכים בי".

"לא הייתי הילד הכי גיבור שיש". ליעוז וילדר היום(צילום: איילת וילדר)

חודש שלם בבידוד

כשליעוז מדבר על הרגעים הקשים הוא מזכיר את ההומור, "שהשאיר אותי רענן וכיפי בזמנים שבהם הייתי מדוכדך והיה לי קשה", הוא נזכר. "שאפתי בלוני הליום שעשו לי קול מצחיק עוד יותר וצחקתי על המחלה שלי אפילו בבדיחות שחורות".

ומה היה הרגע הכי משמח?

"הייתי בבידוד במשך חודש שלם בחדר עם טלוויזיה, מקלחת ושירותים, שאסור שיהיו בו יותר משני אנשים נוספים. הלו"ז שלי כלל קימה בבוקר, מקלחת, בדיקות, שקילה וטיפולים כימותרפיים - יום אחרי יום חודש רצוף. ברגע שהסיוט נגמר ועשיתי את הצעד הראשון מחוץ לאותו חדר קטנטן קפצתי מרוב אושר".

"המחלה הפכה אותי לאדם יותר מאושר, שמבין כמה כיף לחיות. היא גרמה לי לקחת כל דבר בפרופורציות, והתבגרתי נפשית בהרבה מובנים. אני שואף להיות מאושר, לא לוותר לעצמי ולעבוד במה שאני אוהב לא רק כי אני צריך את הכסף. אני רוצה להמשיך להצחיק אנשים ולא להיתקע בעבר אלא להמשיך הלאה בחיים, תמיד עם חיוך".

"אני יכול להגיד להם ''תהיו חזקים, אתם תעברו את זה, אל דאגה, תחשבו על דברים משמחים' - אבל זה לא יעזור. צריך להגיד את האמת, הדרך קשה וארוכה אבל היא שווה כל רגע כי אתה משתנה ורק לטובה. נסו לצחוק כמה שיותר, גם אם זה על עצמכם. יום אחד כל זה יהיה בעבר ותיזכרו כמה גיבורים הייתם וכמה חוזק טמון בכם".