"הלחץ משפיע, המכירה הופכת אגרסיבית"
הדיווחים מניו זילנד על מוכר ישראלי שגרם לבת 82 לקנות קרמים ב-5,000 דולר מעלים חשש לפגיעה בתדמיתה של ישראל. לצד הבנת הנסיבות, אומרים אנשים שעסקו בתחום כי "מספיק תפוח אחד – ויהיה סירחון"
לא מחליקים את זה: ישראלים שמתגוררים בניו זילנד חוששים כי פרשת מכירת הקרמים לקשישה ב-5,000 דולר, עלולה לפגוע בתדמית הישראלים במדינה. חלקם טוענים כי המנטאליות הישראלית מביכה את הקונים, שמצדם משלמים את הכסף רק כדי להיפטר מהמוכר. "הכרתי מישהי שהגיעה לקניון ובגלל הלחץ רכשה מוצרים בעשרת אלפים דולר", טוענת סיגל, שעבדה בעבר בחברה שהפעילה עגלות בניו זילנד.
הידיעה על הקשישה בת ה-82 שקנתה בלחץ של מוכר ישראלי קרמים באלפי דולרים סוקרה בהרחבה בניו זילנד במשך יומיים. "באמת לא מבינים את ההשלכות הכוללות למעשים האלה? הרגשתי בושה ונגעלתי מההתנהגות הזו. אין הצדקה – לא בניו זילנד ולא בשום מקום אחר", כתבה ליאת, שמתגוררת עם בן זוגה בצפון אוקלנד, ומנהלת את הבלוג 'ישראליאת'. "אני לא נגד ישראלים, אבל אני מתנגדת להתנהגות כזאת, שלצערי מאפיינת ישראלים. ראיתי מקרוב את 'הניסיון לדחוף', כן, גם אליי פנו וגם לחבריי. שמעתי רבות על הדרך שלהם ואני נזהרת בלשוני".
עוד בחדשות ynet:
לדברי ליאת, מקרים מסוג זה עלולים להשפיע על מתן ויזות העבודה-תייר. "לכל פעולה יש השלכה, וצריך להבין שזה פוגע
בתדמית של ישראל", היא טוענת. "אני לא מאלה שעושים הכללות ואני לא תוקפת ישראלים, אלא מגנה את דרך הפעולה. מספיק שיש תפוח אחד רקוב ויהיה סירחון. בכתבת המשך סיפרו על מישהו שהוציא בקרייסט צ'רץ' 13 אלף דולר בעגלה. אני לא שופטת את מה שקרה, אבל זה כואב".
אייל אפטוב בן ה-32 חי כבר שמונה שנים באוקלנד. לטענתו, העוסקים במלאכה הם ישראלים שהיגרו לניו זילנד אבל מועסקים בדרך כלל ללא ויזות עבודה. "תרבותית, ניו זילנד היא מדינה מאוד שונה מישראל. יש פה ערבות הדדית גבוהה וסומכים פה אחד על השני", הוא אומר. "אם מישהו אומר לך שמשהו עולה 100 דולר, אז זה 100 דולר, לא רגילים להתמקח ולא רגילים שמישהו עושה עלייך קופה. זה לנצל את הנאיביים. אני לא מאשים את הישראלים, אלא את מי שאחראי על העגלות האלה".
אפטוב טוען עוד כי תנאי התשלום, שלפיהם המוכרים מקבלים אחוזים מהעסקה, ממריצים אותם לדחוק בקונים. "הגזענות היא טאבו בניו זילנד, אבל אם המקומיים שומעים רק על המלחמות בישראל ועל העסקאות האלה בקניונים, זה יוצר סטריאוטיפ. זה יכול להרוס לישראלים אחרים שבאים לעבוד כאן כחוק, ואם יתרבו המקרים, זה יהרוס את התדמית", אמר.
לא מכרת - לא הרווחת
לסלידה מצטרפים גם ג'רמי ומאיה, שמספרים כי המוכרים מפילים בפח קונים נאיביים. "זה לא לעניין להפיל אנשים תמימים", אומר ג'רמי שעבד במכירת מוצרים מחליקי שיער בבריטניה. "צריך יושרה בעגלות האלה, וזו דעתי, אבל יש כאלה שמוצאים מסכן ודוחפים לו כמה שיותר".
מאיה מתל אביב, שעבדה לפני ארבע שנים בעגלות של מוצרי ים המלח בארה"ב, הוסיפה: "מה שעשו בניו זילנד הוא גועל נפש. מה שנעשה במקרה ההוא זה לא לעניין. יש אנשים מאוד חמדנים שחושבים שמותר להם לעשוק אנשים בכל מחיר, אבל יש גבול. לי היה חשוב שיהיה גבול, למשל, לא למכור סחורה יקרה למישהי שאין לה כסף או לנצל אנשים ממעמד נמוך. עליי מנהל העגלה היה אומרת שאני פראיירית מדי".
מאיה מציינת כי חלק מהלחץ למכור נובע, בין היתר, כדי לשרוד. "האחוז שניתן לעובד הוא בהתאם
לגובה העסקה. ככל שאתה מוכר בסכום גבוה יותר, כך אתה מרוויח יותר", היא מסבירה. "אם ביום נתון אתה לא מוכר כלום, אתה מרוויח אפס לאותו היום. נוצר לחץ למכור כמה שיותר. מצד אחד זו זוועה, אבל מצד שני יש פה פוטנציאל להרוויח. יש כאלה שיותר אגרסיביים ושפחות אכפת להם מהלקוח, ורק רואים את הכסף בעיניים. יש גם כאלה שחוזרים מהעגלות האלה בלי שקל ואפילו במינוס. צריך לדעת למכור, אבל לא בכל מחיר".
ואולי, כפי שמתארת סיגל, גילם של המוכרים משפיע יותר מהכל על התחרות והאגרסיביות. "הם מביאים ילדים אחרי צבא והאווירה היא כמו בצבא, יש הוויה של חיילים. יש היררכיה צבאית. לכל דוכן יש מנהל ועובד, ומעל המנהל יש הנהלה בכירה יותר. החברה משכנת את העובדים בדירה ולוקחת מהמשכורת שלהם את שכר הדירה", מסבירה מי שעבדה בעבר בחברה ישראלית שמפעילה עגלות בניו זילנד. "אם העובד לא מוכר כלום, יורדים עליו בחברה. מלמדים אותם אגרסיביות ופתיינות, עושים להם שטיפות מוח איך למכור. העובדים מנסים לשרוד ויש עליהם כל כך הרבה לחץ".
לפנייה לכתב/ת 
