מלחמת שלום הבנים

עוד בערוץ הדעות של ynet

הם חוקרים גם אוטיסטים / אביעד פרידמן

כל מי שלחם פעם יודע שביצוע משימה תחת אש - גם אם המפקדים והחיילים הם אנשים שקולים ומנוסים לעילא - כרוך לרוב בהרוגים ופצועים בקרב כוחותינו. למרבה השמחה, לא כל המשימות הקרביות אמורות להתבצע או מתבצעות תחת אש. כך זה למשל בתקופה הנוכחית שבה מודיעין טוב, הערכת סיכונים, תכנון וחיפוי נכונים ממזערים את הסכנות האורבות לכוחותינו הפועלים בשטח במשימות ביטחון שוטף או במשימות סיכול ושיבוש חשאיים של כוונות האויב. אבל אפילו בעת הזאת, משימות שגרתיות שהסיכון הנשקף מהן לחיילים הוא נמוך, נגמרות לעיתים למרבה הצער עם אבידות בצדנו, לרוב בגלל סיבות שאין למפקדים או לחיילים שליטה עליהן, לעיתים בגלל טעויות אנוש או רשלנות.

לא פליטת פה מקרית. הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ(צילום: ירון ברנר)

מבצע "שובו אחים". הדאגה לשלום החיילים הפכה את היוצרות (צילום: AFP)

קודם כל להילחם 

שדה הקרב הוא ממלכת האי-ודאות שבו החלטות מתקבלות בשבריר שנייה והוא מועד לטעויות. לכן קבעו בכל הצבאות המערביים וכמעט כל התיאורטיקנים העוסקים בהוויה הצבאית כי לביצוע המשימה יש בכל מקרה עדיפות על השמירה על חיי הלוחמים ושלמותם הגופנית. מדוע? מפני שכאשר מפקד או חייל מחליטים ששובם של הבנים הביתה חשוב יותר מביצוע המשימה הם פשוט קמים ובורחים משדה הקרב. כפי שקורה עכשיו, למשל, לצבא העיראקי לנוכח מתקפת הג'יהאדיסטים של דאע"ש. התוצאה היא תבוסה הרת אסון לאוכלוסייה האזרחית ולצבא גם יחד. מדינת ישראל, מטעמים מובנים, אינה יכולה להרשות עצמה את הלוקסוס הזה.

תגובה היסטרית לנפגעים בקרב

גנץ הוא מפקד/לוחם שמכיר אמיתות אלה על בוריין. אך דבריו בבה"ד 1, הנוגדים לכאורה את "רוח צה"ל", לא היו פליטת פה מקרית. הצבת השמירה על חיי הבנים על מדרגה נורמטיבית אחת עם ביצוע המשימה משקפת הלך רוח ותפישה מנטלית שגויים הרווחים כבר שנים בציבור הישראלי ובצה"ל. הרבה דיו והקשות מקלדת כבר נשפכו על הסיבות והגורמים הפסיכולוגיים והחברתיים לאותה תפישה מזיקה המעדיפה את "שלום הילדים בכל מחיר" על פני האינטרס הלאומי הקיומי של כלל האזרחים. זו תוצאה של חברה עייפה ממלחמות ששוב אינה חשה מאוימת כמו בעבר ולכן גם אינה מוכנה להקריב את היקר לה מכל כמו בעבר. זה נובע מאובדן האמונה של חלק מהציבור בצדקת השליטה בכוח על מיליוני פלסטינים ביהודה ושומרון ואולי זה פועל יוצא מהכמיהה שלנו להיות סופסוף חברה אזרחית שבה כל אחד יכול לממש את עצמו ואת שאיפותיו בלי לדאוג לכלל.

שינוי מדאיג במבצע "שינוי כיוון", לימים מלחמת לבנון השנייה(צילום: AP)

הכלל הצה"לי נשבר. לוחמים במלחמת לבנון השנייה(צילום: דן ברונפלד, דובר צה"ל)

החיילים בלבנון לחמו בלי שהוגדרו משימות(צילום: AFP)

בכל מקרה, זו תופעה די חדשה שתחילתה בשלהי שנות התשעים במאה הקודמת. אולם הביטוי המובהק ביותר היה בעת מלחמת לבנון השנייה שבה הציבור בעורף ספג הרס ואבידות באיפוק יחסי אך הגיב בהיסטריה למידע על אבידות בקרב "הילדים" (חיילי צה"ל) שיצאו לשתק בלבנון את אש הרקטות על חיפה ובית שאן. לא רק הציבור האזרחי נהג באורח משונה באותה מלחמה. גם לוחמי גולני והצנחנים כמו הפיקוד הבכיר של צה"ל התמקדו בעיקר בפינוי פצועים ובהצלתם מאשר בלחימה באויב ובביצוע המשימות. נכון שהדרג הפוקד בצה"ל לא הגדיר את המשימות בבהירות הרצויה או שלא הגדירן בכלל, מה שמנקה במידה מסוימת מאשמה את הלוחמים והמפקדים שהיו בשטח. אבל אסור להתעלם מהכלל הצה"לי שקבע הרבה לפני אותה מלחמה וקובע גם היום שבעת קרב יש לתת עדיפות ללחימה באויב ורק כשזו הסתיימה מגיע תור הטיפול בפצועים.

עסקת שליט עולה לנו ביוקר

במלחמת לבנון נשבר הכלל הזה. רבים מדי עסקו במרץ בחילוץ פצועים לקול תשואות העורף האזרחי ושכחו להילחם. כתוצאה מהיעדר פעילות התקפית נחושה ודבקה במשימה על הקרקע היו בצדנו אבידות מיותרות נוספות. מה שגרוע יותר, בגלל החשש מאבידות ומתגובת הציבור האזרחי, שובש לחלוטין תהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני שהתלבט וזגזג ומשך ללא צורך את הלחימה. רק הפעולה המרשימה של חיל האוויר בתחילת אותה מלחמה הצילה את המצב והפכה את הפיאסקו להרתעה נטו המחזיקה מעמד עד היום.

הלחץ הציבורי-יחצ"ני הכריע(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

המחיר המופקע מעודד חטיפות(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)