התרגשתי כמו ילד. הצלחנו לשנות עולם
בחודשיים מאז שאורן הלמן חשף את סיפורו האישי, קרתה מהפכה. החלום שלו, לשלב בעלי מוגבלויות בעבודה, הופך למציאות. עכשיו הוא כותב על התקופה הדרמטית ועל החלומות לעתיד
לפני חודשיים, לאחר לבטים רבים ובזכות תמיכה מלאה של רעייתי מרב, החלטתי להתראיין לעיתון, להיחשף ולספר על בתי ליה ועל הצרכים המיוחדים שלה. עשיתי את זה כי בישראל חיים 780,000 אנשים בעלי מוגבלות (10%-כ מהאזרחים).
האנשים האלה לא נחשבים, פשוט ככה, אף אחד לא סופר אותם. המעסיקים הגדולים מתעלמים מהם ולא מעסיקים אותם. 400,000-כ מהם לא עובדים, אין להם פרנסה. כל חטאם הוא מוגבלותם.
חששתי מאוד להתראיין, אבל נדהמתי מעוצמת התגובות שקיבלתי ומכמותן. מהגננת של ליה, מהחברים בגן, מההורים בגן של שירה. כולם פירגנו, גזרו ותלו את הראיון בכניסה לגן של ליה. גם ליה מרוצה
ו"משוויצה" בראיון. מעולם לא הייתי שלם עם עצמי יותר. קיבלתי מאות טלפונים, פניות בפייסבוק, הודעות סמס, מאנשים עם מוגבלות, מההורים שלהם. משפחות וגם מעסיקים התקשרו אליי לטלפון הנייד והביתה, שלחו קורות חיים. המיילים והפקסים הוצפו, פגשתי עשרות אנשים. הייתה לי זכות גדולה להציף את הנושא. אלה היו חודשיים מאוד מרגשים. לא היה יום בלי דמעות וצמרמורות מסיפורים נוגעים ללב. כל יום חזרתי הביתה עם עוד מטען על הלב.
כל מי שפנה, ביקש רק דבר אחד: שאסייע לו למצוא מקום עבודה. עכשיו אני מבין טוב הרבה יותר: מי שטוען שאנשים עם מוגבלות רוצים רק קיצבאות - פשוט מקשקש. הם רוצים להשתלב, להיות חלק מהחברה: לעבוד, לתרום וליצור. לפי מחקרים, אי-העסקתם משמעותה הפסד של 5 מיליארד שקל לכלכלה הישראלית מדי שנה.
במסיבת העיתונאים שהתקיימה שלשום, ובה הודיעו ההסתדרות והמעסיקים על חתימת ההסכם התקדימי להעסקת 3% מהעובדים במגזר הפרטי מקרב בעלי המוגבלויות, התרגשתי כמו ילד קטן, עם דמעות בעיניים. זה היה מבחינתי המקום הכי טהור בעולם, עם חבורה של אנשים שהזכירו לי את הפסוק מתהילים שאיתו אני מרדים את ליה ושירה: "סור מרע - עשה טוב." ראיתי לנגד עיני את הדמויות של גלי, וציקי, ומתן, וגלית, שפנו אלי אחרי הראיון ורצו רק לעבוד, רק לחיות, רק להשתלב. איזה ניצחון מתוק, איזו עשיית צדק. הרגשתי ששיניתי משהו בעולם. אם הייתי גאה בליה לפני הכתבה, אני גאה בה עכשיו פי מאה. בעיני ליה מובילה מהפכה מהגדולות שהיו פה.
את המהפך עשתה קואליציה של עושי טוב, מהפכנית, היסטורית: יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, נשיא התאחדות התעשיינים, צביקה אורן, יו"ר לה"ב, אהוד רצאבי, ויו"ר חברת החשמל, יפתח רון טל, שהובילו להסכם ההיסטורי בשוק הפרטי; 81 הח"כים, ובראשם איציק שמולי, אילן גילאון, רוברט אילטוב, יריב לוין וקארין אלהרר, שהניחו הצעת חוק מהפכנית שלפיה 3% מעובדי גופים ממשלתיים יהיו אנשים עם מוגבלות; שר האוצר, יאיר לפיד, ומנכ״ל רשות החברות הממשלתיות, אורי יוגב, שהורו לכל החברות הממשלתיות להעסיק 5%-ב מהמשרות בעלי מוגבלויות.
עדיין, במצב הקיים קשה מאוד לאנשים עם מוגבלות למצוא עבודה. לחברות ומעסיקים שחסרים את המודעות או אף מתנגדים לכך, אני יכול לומר, מניסיונה של חברת החשמל, שהיא פורצת דרך ומעסיקה ביוזמתה 150 אנשים עם מוגבלויות ביוזמתה (ארבעה מהם, בעלי מוגבלויות חמורות, תחת ניהולי) - יש לעובדים הללו יתרונות עצומים - מוטיבציה מטורפת, רצון עצום להוכיח את עצמם, נאמנות חזקה, יושר, יציבות בעבודה. לצערי, בשלב זה יש צורך לחייב העסקת בעלי מוגבלויות באמצעות חוק או הסכמים. בהמשך יבינו כולם את היתרונות.
מאחר שעשרות אלפי מקומות עבודה עומדים מעתה להיות מאוישים על ידי אנשים עם מוגבלות, יש לשנות את ההתנהלות הביורוקרטית בנושא: כיום היצע העובדים עם מוגבלות נמוך ביחס למספרם במשק, עקב הגבלה של תקציבי הגופים הפועלים להפנייתם למקומות עבודה. יש לאפשר לעמותות ולגופים עסקיים לאתר עובדים בעצמם, כלומר להפריט את תהליך ההפניה למקומות העבודה. זה יגדיל משמעותית את היצע העובדים.
פן אחר שעדיין יש לתת עליו את הדעת הוא הבית, המשפחה, המעטפת שתומכת ומלווה. פגשתי ארגון מדהים, "קשר" - שמוביל מהפכה נוספת, למען משפחותיהם של בעלי המוגבלויות. למדתי מהם שצריך לתקן עוול גדול נוסף, ולהעניק סיוע למשפחותיהם של 318,000-כ ילדים עם צרכים מיוחדים, שהן יותר ממיליון מאזרחי המדינה. כיום אין התייחסות מצד גורמי הממסד למשפחה המיוחדת. השירותים השונים שניתנים לילדים מפוצלים ובלתי מתואמים, והמידע על הזכויות אינו זמין ואינו שקוף למשפחות. התוצאה היא פגיעה קשה באיכות חייהן. זה אומר שיעור גבוה של משפחות שבהן לפחות אחד מבני הזוג אינו עובד, האחים נזקקים לרוב לתמיכה רגשית מיוחדת, ויש שיעור גבוה של גירושים.
ליה, שמתקשה בדיבור, תפסיק בגיל 6 לקבל סיוע של קופת חולים לטיפולים פרא-רפואיים (קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק וכו') ותהיה זכאית למימון של שמונה טיפולים בשנה בלבד. טיפול אחד בחודשיים. נשמע לכם סביר שהמדינה לא תסייע למשפחה של ילד שמתקשה בדיבור לממן קלינאית תקשורת פעם בשבוע!? להפיל על המשפחה שלו הוצאה של 13,000-15,000 שקלים בשנה? מה יעשו המשפחות שלא יכולות לממן? הילדים שלהן לא ידברו? לא ישתלבו? מישהו חשב על זה?
לי זה ברור: המאבק הבא הוא על מתן תמיכה כלכלית, רגשית ותפקודית למשפחות הילדים האלה. וגם במאבק הזה נצליח!
- אורן הלמן, אבא של ליה וסמנכ"ל בחברת החשמל
- הטור פורסם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
