באמריקנית זה נשמע טוב יותר?
"בית הקלפים" הבריטית או זו בכיכובו של קווין ספייסי? "הגשר" של השבדים והדנים, או הגרסה האמריקנית? מיטב הדרמות הסקנדינביות והבריטיות עוברות ניתוח פלסטי בארצות הברית והופכות לסדרות מייד אין אמריקה - השווינו בין המקור לעיבוד שלו
"כמו באמריקה" היא שאיפה מוכרת: כותבים רבים מסביב לעולם נושאים עיניים לאומת הטלוויזיה כשהם כותבים תסריטים, ומקווים להצליח בגדול גם שם. אבל מבחינת ראשי התעשייה בארצות הברית, הטלוויזיה לא צריכה להיות כמו באמריקה - היא צריכה להיות אמריקה לגמרי. סדרות סקנדינביות, בריטיות וישראליות מגיעות לשולחני מנהלי האולפנים והרשתות, ויוצאות משם אמריקניות כמו אפל פאי.
די ברור למה בארצות הברית מעדיפים לעבד מחדש סדרות תוצרת חו"ל שאינן דוברות אנגלית. צרכני הטלוויזיה האמריקנים, בשונה מאיתנו, לא חסידים גדולים של כתוביות. על הדרך העיבוד מאפשר להכניס טעם מקומי ומוכר שיעורר הזדהות.
אולי בשם אותו טעם מקומי טמונה ההצדקה לייצר גרסאות אמריקניות גם לסדרות בריטיות, ואולי פשוט קשה להם להתמודד עם המבטא. לפעמים התוצאה מביכה את המקור, ולפעמים זה עובד טוב, כמו בגרסה האמריקנית של "הכי גאים שיש" ששודרה בזמנו גם אצלנו. היא מתחה את הסדרה הבריטית על עונות רבות יותר, ליהקה שחקנים שיחסית לגרסה הבריטית נראו כאילו נשלפו ממגזיני אופנה, ונתנה פייט מכובד, גם אם צעקני יותר. ומה קורה עכשיו בשוק המעובד? דגמנו כמה סדרות והשווינו גרסאות.
"בית הקלפים" - חולדות וקווין ספייסי
המקור: "בית הקלפים" התקבלה באהדה רבה ומוצדקת ב-1990 ב-BBC. איאן ריצ'רדסון גילם את פרנסיס תאב הכוח הפוליטי, הדמות מספרו של מייקל דובס שמתכתב באופן עכשווי עם מקבת' וריצ'רד השלישי של שייקספיר. בעוד בספר אין פנייה ישירה לקוראים, בסדרה פרנסיס שובר את הקיר הרביעי פרק אחר פרק ומגלה את כוונותיו האמיתיות, חששותיו ומזימותיו.
לצדו מסייעות לו לחתור תחת ראש הממשלה אשתו אליזבת' (דיאן פלטשר) והעיתונאית הצעירה מאטי (סוזאנה הארקר). ההתפתחות העלילתית והדיאלוגים כאן ישירים מאוד ואפילו בוטים. פרנסיס לא מתפייט, הוא פשוט מסביר מה הוא רוצה ומה הוא חושב באופן חד משמעי. כשאשתו אומרת לו שהוא זה שצריך להיות ראש הממשלה, הוא מייד עוצר, פונה אל הקהל ומהרהר בדבר.
"בית הקלפים" הבריטית. תיאטרלית
אף אחד לא יכול לקחת מהסדרה את תרומתה לטלוויזיה כסאטירה חריפה וחדשנית לזמנה. אבל בצפייה בה היום, אף שהיא עדיין שנונה, ניכרים ב"בית הקלפים" סימני הזמן. 14 שנה של התקדמות טכנולוגית ושל שכלול תסריטאי גורמות לה להיראות מעט עתיקה כעת. היא תיאטרלית למדי - בגלל הפניות הרבות לקהל ובשל הסצנות הרבות שכוללות שיחה בין שניים עד ארבעה אנשים בחללים סגורים. גם שוטים של חולדות חביבות על רקע לונדון מבהירות את הנקודה ואת התמה של הסדרה באופן קצת ישיר מדי.
הגרסה האמריקנית: תלי תלים של תשבוחות כבר נשפכו על ההופעה המרהיבה של קווין ספייסי כפרנסיס ועל רובין רייט כליידי מקבת שלו. "בית הקלפים" האמריקנית סבוכה ומורכבת יותר מהמקור. אם פרנסיס הבריטי מדבר בזמן שהוא צד ציפורים, פרנסיס האמריקני עושה היכרות עם הצופים בפעם הראשונה כשהוא חונק למוות כלב שנפגע בתאונת דרכים. פחות קונבנציונלי. המונולוגים שלו ארוכים, ותחושה מובהקת של אופורטוניזם קר ואכזריות בולטת כאן גם במשחק וגם ברמת העיצוב. לא פלא שנטפליקס כבר אישרה שהסדרה תמשיך לעונה שלישית.
בגרסה העכשווית אין תחושה של תיאטרון מצולם, אלא של סדרת טלוויזיה שנראית כמייצגת נאמנה את רוח התקופה. ההתחכמויות הפוליטיות רבות יותר, לפעמים עדי כדי כך שקשה לעקוב אחר העלילה, אך המתח מפצה על כך.
והמנצחת היא: גרסת וושינגטון. אלא אם אתם חובבי דרמות בריטיות של ממש - ואז גרסת המקור יכולה להוות שיעור מעניין בטלוויזיה.
"the killing" - רצח, גשם ומסטיק
המקור: "Forbrydelsen", או בתרגום מילולי - "הפשע", היא סדרת מתח דנית עטורת פרסים בינלאומיים בת שלוש עונות, שסובבת בעונה הראשונה והשנייה סביב רציחתה של בחורה בת 19. החוקרת שרה לונד (סופי גרסול), שהיתה אמורה בדיוק לסיים את תפקידה ולעבור לחיות עם בן זוג בשבדיה, מוצאת את עצמה תקועה בקופנהגן יחד עם המחליף שלה (סורן מאלינג), ולא מסוגלת להרפות מהתיק עד שזהות הרוצח תתגלה.
הסדרה מלאה ברמזים ותפניות בעלילה סביב זהות הרוצח, במקביל לליווי האבל של משפחת הנרצחת ותיבול פוליטי בצורת מתמודד לראשות העירייה שהפרשה מערערת אותו ופוגעת בסיכוייו לניצחון. אפשר להתווכח אם אם התככים הפוליטיים תורמים או רק מייגעים, אבל דבר אחד ברור: מדובר בסדרת בלש מותחת עם גיבורה נשית חזקה שלא מפחדת לעמוד על שלה, עד שהאמת תתברר.
"Forbrydelsen". מותחת
באופן מפתיע - בשל העגמומיות האופיינית לטלוויזיה השבדית והדנית - דמותה של לונד בפרקים הראשונים מלאת חיות ואנרגיה, ולא נראית כאילו היא סובלת מדיכאון, למרות המחסור באור שמש. היא עניינית, היא רצינית, אבל היא גם לועסת מסטיק ללא הרף, מעמידה את המחליף שלה במקום ומחייכת מדי פעם, עד כמה שהנסיבות האפלות מאפשרות לה.
הגרסה האמריקנית: התסריטאית וינה סוד עיבדה את הסדרה עבור פוקס ורשת הכבלים AMC ומיקמה את "the killing" בסיאטל, עם הבלשים שרה לינדן (מיריאל אנוס) וסטיבן הולדר (ג'ואל קינמן). הסדרה כמעט בוטלה פעמיים והוצלה על ידי פוקס ששיתפה פעולה עם נטפליקס. זו החליטה להוסיף לה מיני עונה רביעית ואחרונה בת שישה פרקים שתהיה זמינה לצפייה החל מאוגוסט הקרוב.
הטריילר של העונה הרביעית
גם כאן יורד המון גשם, והרבה מהסצנות דומות מאוד לגרסה המקורית, עם דגש על כך שאנוס מגלמת בלשית הרבה יותר מאופקת ובעלת הבעה עצובה למדי רוב הזמן, אף שגם היא מקפידה ללעוס מסטיק בכל הזדמנות. בניגוד לניכור שלינדן משדרת, הסצנות עצמן סוחטות קצת יותר את בלוטות הרגש. עם זאת, הסדרה אפקטיבית, מותחת ומרתקת במידה דומה לגרסה המקורית.
והמנצחת היא: גרסת המקור. אף שהעיבוד לא רע בכלל והקצב של שתיהן דומה, הגרסה המקורית אמינה ומותחת יותר. אם כבר לצפות ביצירת מופת של מתח ובילוש - עדיף ללמוד מהמומחים.
"הגשר" - תחרות לא מנומסת
המקור: "Bron" ("הגשר"), דרמה דנית-שבדית שבמרכזה שני חוקרים - סאגה נורן ממשטרת מאלמו שבשבדיה ומרטין רואד ממשטרת קופנהגן שבדנמרק. השניים מתחילים לשתף פעולה לאחר שגופת אישה נמצאת על הגשר שבין מאלמו לקופנהגן, ויוצאים למרדף אחרי רוצח פסיכוטי שמשאיר גופות בשתי המדינות.
סאגה (סופיה הלין) היא רווקה אינטליגנטית, קרה וחסרת כישורים חברתיים - הסובלת מתסמונת אספרגר ולא מסוגלת לתקשר בצורה נורמטיבית. מרטין (קים בודניה) הוא איש משפחה חברותי, שנוהג לעגל פינות מדי פעם, גם בעבודה וגם בחייו האישיים. זו סדרה בעלת אווירה קודרת שעוסקת בבעיות חברתיות, אך השילוב בין שני החוקרים השונים כל כך יוצר בה גם דיאלוגים משעשעים.
לא פלא ש"הגשר" נמכרה למדינות רבות והאמריקנים יצרו לה גרסה משלהם: יש בה עלילה מותחת, דמויות שקל לאהוב אותן ומשחק טוב, והמוזיקה והנופים הסקנדינבים תורמים גם הם ומשתלבים בה בצורה הרמונית, אם אפשר להתייחס כך לסדרה שמתחילה בגופה חתוכה לשניים.
הגרסה האמריקנית: גם "הגשר" הזו מתחילה בגופת אישה על גשר - אבל הפעם הוא מחבר בין ארצות הברית למכסיקו. העלילה היא פחות או יותר אותה עלילה' אבל הדמויות וסיפורי המשנה הותאמו לערים אחרות לחלוטין - אל פאסו שבטקסס וחוארז שבמקסיקו. החוקרת האמריקנית סוניה קרוס (דיאן קרוגר) חוברת לחוקר המכסיקני מרקו רואיז (דמיאן בישיר) וביחד הם רודפים אחרי רוצח מתוחכם. ההתאמה של הסיפור הסקנדינבי לנוף המדברי דווקא עובדת יפה, אין ספק שהיוצרים לא זלזלו ובנו סיפור מורכב שהותאם מחדש לאזור שבו הוא מתרחש, כולל בעיית ההגירה באזור, אבל השחקנים לא מספקים לנו דמויות נפלאות כמו סאגה ומרטין.
סאגה היא המוקד של הסדרה בזכות התנהגות שהופכת אותה למוזרה ואהובה בו זמנית, אבל דיאן קרוגר לא מצליחה להפוך את סופיה לדמות שכזו - רוב הזמן לא ברור אם יש לה אספרגר או שהיא סתם קצת לא מנומסת, וגם מרקו רואיז לא מתקרב לרמות הקסם של מרטין - דמות שמבהירה היטב שחזות מסוקסת היא לא הכל בחיים. בסופו של דבר מדובר בסדרה לא רעה בכלל, עם דמויות די חלשות.
והמנצחת: ללא ספק - הגרסה המקורית.
"חסרי בושה" - החיים היפים בשיכונים
המקור: " Shamless" (שנקראה "לגדול ללא בושה" בישראל), סדרה בריטית שהחלה ב-2004 ונמשכה 11 עונות. במוקד שלה עמדה משפחת גלאגר - משפחה לא תפקודית בעליל שחיה בשיכוני צ'אטסוורת מנצ'סטר ומתפרנסת מכל הבא ליד. האב פרנק (דיויד תרלפול) הוא שיכור שחי מתשלומי רווחה ודואג בעיקר למשקה הבא שלו, האם עזבה, וששת הילדים מגדלים אחד את השני ופשוט מסתדרים לבד בדרכם שלהם. כלומר עובדים קצת, גונבים קצת ומעשנים שותים הרבה. את תפקיד האם בבית תופסת האחות הגדולה פיונה, שנאלצת על הדרך גם לדאוג לאב השיכור שלה.
אם התיאור הזה נשמע עגמומי, אז זו ממש לא כוונת המשורר - משפחת גלאגר הם אנשים שמחים, פיקחים ומעשיים. זו לא סדרה קודרת שמטפלת בבעיות חברתיות בכובד ראש, אלא מציגה אנשים עניים שיודעים להסתדר בכל מצב. ההומור מוביל אותה ולא הכאב, והיא פרובוקטיבית - מלאה גסויות, עירום וקללות.
"לגדול ללא בושה". הומור לפני כאב
הגרסה האמריקנית: "חסרי בושה" של רשת שואוטיים אימצה את הסיפור של משפחת גלאגר - והעבירה אותם ממנצ'סטר לשיקגו. הרכב המשפחה נותר זהה: אבא שיכור ושישה ילדים בעלי תושייה. ההבדל היחידי הוא שהילד הקטן ליאם הוא שחור. בדומה למקור הבריטי, גם לגלאגרים של שיקגו אין כסף והם נאלצים לאלתר פתרונות שונים כדי לשרוד את המציאות הקשה שלהם, והם עושים את זה עם המון הומור וללא רחמים עצמיים.
היתרון הגדול של הגרסה הזו הוא וויליאם ה. מייסי, שמגלם את פרנק בהמון כישרון והופך אותו לדמות בלתי נסבלת אבל מעוררת הזדהות בו זמנית. הוא עושה בחן מעשים איומים (הרגעת תינוק בוכה בעזרת קצת קוקאין היא רק דוגמה קטנה), וקשה שלא לצחוק ולכעוס עליו. לעומת המקור, "חסרי בושה" האמריקנית כמובן רגשנית וקצבית יותר, והגיבורים שלה אסתטיים יותר. ככה זה בהוליווד.
והמנצחת היא: שתיהן טובות, אבל האמריקנית מנצחת בזכות מייסי.
בקרוב: ד"ר הו עובר יבשת
לסיום נצרף לרשימה סדרה שהעיבוד האמריקני שלה עדיין בתהליכי עשייה - "ברודצ'רץ'". עוד מוקדם להכריע לכאן או לכאן, אבל כמה וכמה גבות הורמו כשפוקס הכריזה שתפיק עיבוד לסדרת המתח הבריטית המשובחת ששודרה גם אצלנו השנה. הסיבה: הפעם הגדילו לעשות והעבירו יבשת גם את השחקן הראשי. דיוויד טננט (ד"ר הו בשבילכם), שחקן בריטי מוערך שעדיין משחק גם בתיאטרון השייקספירי, יצטרך לשנות מבטא סקוטי לאמריקני בתור הבלש אמט קארבר - הגרסה החדשה לאלק הארדינג.
"ברודצ'רץ'" עוקבת אחרי פרשת הירצחו של ילד בעיירת חוף קטנה שבה כולם מכירים את כולם ואת חוקרת המשטרה המקומית. בגרסה הבריטית זו היתה אוליביה קולמן, ובגרסה החדשה תיכנס לנעליה אנה גאן מ"שובר שורות". טננט מגלם בלש ותיק יותר עם בעיות מעברו שמכבידות על יחסי האנוש שלו וגם על מצבו הבריאותי. יחד שני הבלשים נאלצים להסתדר ולהצליח לפענח את הפשע.
הטריילר של "גרייספוינט"
בזמן שבבריטניה מתוכננת עונה נוספת לסדרה, כבר יצא הטריילר לעונה הראשונה של הגרסה האמריקנית- "גרייספוינט". באינדיפנדנט הבריטי הביעו מרמור מהדמיון הוויזואלי הרב לגרסת המקור. ואכן, לפחות לפי הטריילר, הסדרה נראית זהה, למעט המבטא וצבע השיער של גאן. אמו של הנרצח אפילו לובשת את אותו גוון של שמלה כשהיא מתחילה לחשוש לחייו של בנה.
עם זאת, יש למה לצפות. הובטח לפחות שוני מהותי אחד בין שתי הגרסאות - היוצר כריס צ'ינבול שכתב את הסוף של הסדרה, ויכול להיות שזהות הרוצח/ת תהיה שונה לחלוטין. נותר רק לקוות שהסוף החדש לא יעשה לה עוול, בדומה למה שקרה לסדרה אחרת שצ'ינבול היה בין הכותבים שלה. "החיים על מאדים" הבריטית זכתה לעיבוד אמריקני שלקח את הסוף המקורי וקורע הלב שלה והפך אותו, בלשון המעטה, לעיסת מדע בדיוני משוחזרת וחסרת מעוף. בהצלחה לכולם מסביב לעולם.
